מבצע התנשאות

הסימנים מדאיגים. נדמה שהאדם שאני הכי מזדהה עמו בימים אלה הוא אותו מעריץ ידוע לשמצה של בריטני ספירס; זה שמירר בבכי ביוטיוב והתחנן בדמעות שיעזבו אותה לנפשה. היחס המעליב של התקשורת למייקל ג'קסון אחרי מותו לא רק מרתיח את דם מעריציו, אלא בעיקר מתסכל אותם (אותנו, למעשה), מותיר אותם חסרי אונים, כך שכל שנותר לנו לעשות בייאושנו זה להעלות סרטונים לרשת ובקריאות שבר לצרוח "אתם הרגתם אותו, אתם אשמים בכל". עוד בטרם נקבר מייקל בארון הזהב שלו זיהתה התקשורת את פוטנציאל הרייטינג שגורר עמו מלך הפופ והתנפלה עליו בחוסר רחמים. אז תכתבו שהוא תימהוני, תמציאו בלי בושה שהוא רוצה להיקבר עם השימפנזה באבלס, תשמיצו את המת ותרדו עליו בחוסר כבוד, אבל לבקר את המוזיקה שלו? איך אתם מעיזים?

עפר שלח אמר באחת מתוכניותיו שהוא לא בטוח שהוא מכיר אנשים שמכירים שירים שלו. באתר זה נכתב יותר מפעם אחת שהוא לא הוציא שיר איכותי מאז 1982. עשרות "מומחי" מוזיקה ושאר מבקרים אליטיסטים מתעקשים וטוענים כי אלבומיו האחרונים מביישים את נעוריו. איך אפשר להתייחס לדברים הללו ברצינות? נסו להגיד את זה לפרנסי Ebay, שמעלים את מחירי הדיסקים שלו במאות אחוזים בעקבות ההתנפלות בכל רחבי העולם; נסו להגיד את זה לבעלי חנויות הדיסקים ברחבי תל אביב, בהן אזל המלאי ליצירותיו של מייקל כבר בשבוע שעבר; נסו להגיד את זה לעשרות הדי ג'ייז בברים ומועדונים, שעדיין מקפידים לפחות אחת לשעה להשמיע אחת מיצירות המופת של היוצר המופלא, כמחווה לגדולתו וכהוקרה לפועלו. ואין מדובר רק בלהיטים מ"Thriller" או מ"Off the Wall" המוקדמים, אלא גם מ"Dangerous", מ"History" וכמובן מ"Bad". כי הרי עם כל הכבוד לסקנדלים, לשערוריות ולמוזרויות שלו, מייקל ג'קסון היה לפני הכל מוזיקאי ויוצר, כך רכש את עיקר תהילתו, וכל ביקורת על יכולותיו אלו היא מקוממת ומתנשאת.

כאמור, אין צורך להלל ולשבח את חומריו המוקדמים, כיוון שעליהם קיים קונצנזוס; אבל מה עם קריאות השבר המרגשות ב"Earth Song", אותן אני זועק בדמעות באמבטיה כבר שבועיים (“What About Us?”)? ומה עם צלילי הבטוקדה המרגשים מרחובות ברזיל ב-”They Don’t Really Care About Us”, שעדיין מקפיצים בליינים בדאנס ברים הסליזיים ביותר? ומה לגבי הבלדות המרגשות "Stranger in Moscow" או “Who is it”, שלו היו יוצאות היום ודאי היו נטחנות איפה שרק אפשר? הייתי גם משבח את "You are not alone" המרגש, אילולא הרומן עם ליסה מארי לא היה כל כך חשוד בעיניי (מעולם לא בטחתי בה). הקשיבו להן בראש פתוח, מבלי לדמיין את אפו המתפורר או את עורו המשתנה, ותגלו כי מדובר ביצירות פופ מופתיות, על זמניות, שרק הציניות של מבקרי המוזיקה מונעת מהם להעריך את עוצמתן.

וזה לא מסתכם בזה. צפייה בקליפים של מייקל (שלשמחתנו, עדיין מציפים את ערוצי המוזיקה) מזכירה לנו גם כי מדובר ברקדן דגול, יחיד במינו, עם כוריאוגרפיות וירטואוזיות ובלתי נשכחות. סקירה של הקריירה שלו מעלה אין ספור שירים שניסו להשפיע על העולם ובאמת לשנות דברים, גם אם נעשו בפתטיות חסרת מודעות עצמית, אך בתמימות כובשת. זה לא רק “We are the World”, אותו שיר מצמרר שגייס מיליוני דולרים לילדים רעבים באפריקה (!), אלא גם “Man in the Mirror” (שלחלוחית עולה בעיניי רק מלהיזכר ב"נה נה נה נה" שבסיומו), “Heal the World”(מודה, שיר מעצבן) ו-“Earth Song” קורע הלב (“Look what we’ve done to the world”, חארות). כן רבותיי הציניקנים, זה מה שמייקל - אותו ילד תמים שהעריץ את דיאנה רוס עד היום האחרון בחייו - עשה ועמל עליו, בזמן שאתם שתיתם את המקיאטו שלכם. אז מי אתם שתרדו עליו ותתעללו בו אחרי מותו? ליב הים אלואן!

עכשיו זה כבר מאוחר מדי. חבל שהוא היה צריך למות כדי שניזכר באיכויותיו המוזיקליות (בניגוד לדברי הכפירה הציניים וחסרי הרגישות של כמה מעמיתיי, שטענו שהוא מת מאוחר מדי), וכמובן חבל שהוא לא זוכה לראות את גילויי האהבה שמורעפים עליו מכל קצוות תבל. הסרטון מהחזרות שלו לקראת ההופעה חשף רק טפח מההנאה שהוא עמד להעניק לעולם, כשהוא נראה עומד דומם על במת החזרות, מביט על הרצפה בהתרגשות כשידו מונפת אל על, ומדמיין את קריאות ההערצה של מאות האלפים. אנחנו עדיין פה מייקל, אל תתייחס אליהם.