ואז בריטני נהייתה שרמוטה. זה קרה בין לילה, מבלי ששמנו לב - למרות שבדיעבד היה זה מהלך מתבקש - במחי החלפת בגדי נערת התיכון השמרנית והקתולית בגופייה-חזיה ורודה וחושפנית. המלים השילו מעצמן את הסאבטקסט המיני - רובד סמוי שהתחבא בתוך מעשיות מוסרניות - ועברו מהפאזה של "בדידותי הורגת אותי, ואני חייבת להודות, עודני מאמינה" ל"אני שפחה עבורך". כשבריטני לחששה "אני יודעת שאני צעירה, אבל יש לי רגשות גם ואני צריכה לעשות מה שאני מרגישה", היא בסך הכל ניסתה לומר לנו שכל הצהרות הבתולין המקושקשות הללו היו יפות לשעתן, אבל כרגע יש לה דחפים. והדחפים הללו,שלטו בקריירה שלה מאותו רגע והלאה.
זו בעיה כשבובה כמו בריטני מתחילה להיכנע לדחפים שלה (ואנחנו מדברים על דחפים של בחורה מלואיזיאנה, כן?). היה ברור שכאשר מי שבמשך כל הקריירה שלה לא קיבלה החלטה עצמאית אחת, אלא תפקדה כפיון במערכת משומנת, תנסה לתת אמירה אישית, זה ייגמר בפיאסקו - נישואים, גירושים, וגינות חשופות, ילדים נטושים, קרחת, קווין פדרליין, הופעה מחפירה בטקס של MTV, התמוטטות נפשית, התמכרות למשכחיי כאבים ופפארצי שעושים את המוות וכמעט ומביאים אליו. זה בערך זה. ככה זה כאשר מי שמעולם לא קיבלה את הרשות לחשוב ולהחליט בעצמה נוטלת את המושכות, כשמסביבה מאות אנשים בעלי אינטרסים ובחשבון הבנק שלה עשרות מיליוני דולרים.
אבל בואו נודה באמת - רגע לפני שהכל התמוטט היה לנו כיף. ממש כיף. בריטני רצתה לבשר לכל העולם שיש לה ליבידו והיא עשתה את זה כמו בחורה דרומית ממוצעת - בלי טיפת סטייל ועם הרבה מחשופים. זה התחיל ב"Slave 4 U" ו"Boys", שהפיקו לה הנפטונז - שני שירים בהם היא מודה שסקס לא חייב להיות משהו ששומרים לאחרי החתונה - והגיע לשיא עם "Toxic"; לא רק השיר הכי טוב של בריטני מקילומטרים, כי אם גם אחד המועמדים המובילים לתואר שיר העשור; השיר שהוציא את בריטני מהנישה של זמרת לילדות חרמניות ותענוג אסור למבוגרים מודעים, וקיבע את מעמדה כספקית להיטים לגיטימית.
"Toxic" הוא שיר מושלם לא רק כי יש לו לחן גאוני, פזמון מנצח, טקסט ממזרי והפקה מתוקתקת ללא רבב. הוא מושלם מכיוון שהוא יוצר מותאם בדיוק מיקרוסקופי לזמרת עם קול מוגבל, שהנוכחות שלה היא זו שלוקחת אותו צעד אחד קדימה. קחו לדוגמה שיר כמו "Everytime", שבו הקול הקטן של בריטני עוצר אותו מלהפוך לבלדת כוח המנונית כמו "Beautiful" של כריסטינה ותשוו אותו לחגיגה העל-חושית של "Toxic": שני השירים הללו הם מופת של כתיבה והפקה, עם הבדל אחד משמעותי - האחד תפור למידותיה של המבצעת שלו, ואילו השני מתעלם מהחולשות שלה.
אין אלמנט אחד ב"Toxic" שהייתי משנה. הכינורות חורקים כאילו נלקחו מקטע של הוו טאנג קלאן, המקצב רקיד ושבור מבלי להתחכם יתר על המידה, הגיטרה הג'יימס בונדית מלאת השיק, המלים - חרמניות וממוסטלות - על מנת שבריטני תוכל להזדהות איתן, נגיעות האלקטרוניקה העדינות - כולם יוצרים הרמוניה אחידה ומענגת. וזה עוד לפני שנגענו בקליפ, שבו בריטני מגלמת פנטזיה גברית קלאסית - דיילת - מבלי לזנוח את מוטיב האישה המשוחררת, לצד צילומי עירום מלא מצופה פירורי זהב, שמסתירים את כל הכיף (בכל צפייה בקליפ של "Toxic" ניסיתי לבדוק אולי בכל זאת אפשר יהיה להגניב לה איזה מבט לחמוקיים, עד שהבנתי שהיא לובשת שם תחתונים וחזייה בצבע גוף). איך שלא מסתכלים עליו וקוראים בו, "Toxic" היה רגע מכונן, שבו בריטני הבשילה בכל המובנים. אבל אתם יודעים מה קורה לפרי אחרי שהוא בשל - הוא פשוט נרקב.
באסה או קלאסה: "Toxic" של בריטני ספירס
רונן ארבל
8.7.2009 / 17:14