אקזיט

      הסדרה "סטארט. אפ מדינה" מתעלמת מהמיתון ומשמשת כסרט תדמית עבור הטייקונים המקומיים. רוית הכט מיחצנת

      רוית הכט

      לא קל לצלם כלכלה, תחום שנחשד בעיני הדיוטים (בטעות) לאפרורי ובלתי מגניב. מלבד כמה תמונות של ברוקר תופס את הראש, או מפוטרת מייבבת בבכי, נאלצים מי שמסקרים את התחום להסתפק בחצים עולים ויורדים ובתמונות ראש שמרניות של בכירי המשק.

      לכן היוזמה של רשת וחדשות ערוץ 2 להעלות סדרה שתעסוק בפרקים נבחרים בכלכלה הישראלית היא פרויקט מאתגר, שהצופה לא תמיד יכול להבין עד כמה הוא קשה לביצוע. עם הבעיה הזאת מצליחה "סטארט. אפ מדינה", בהנחיית עורכת הכלכלה ורד רמון ריבלין להסתדר איכשהו. אולם, צפייה בסדרה, מלמדת על בעיה אחרת, עמוקה יותר.

      כך למשל, בפרק העוסק בסקירה ובליווי התעשייה הישראלית מראשיתה הצנועה ועד לממדיה הבינלאומיים כיום, הולכת רמון ריבלין אצל אריות תעשייה כמו מיכאל ועופרה שטראוס, אלי הורוביץ (יו"ר טבע), דן פרופר (אסם), יהודית ריכטר (מדינול) ועוד. אין ספק שמדובר באנשים מעניינים, יזמים בעלי חזון ואומץ, שעסקיהם מפרנסים עשרות אלפי משקי בית בישראל - אנשים שהטביעו את חותמם על הכלכלה הישראלית והמדינה בכלל. אלא שבמקום ראיונות מלמדים ומעמיקים, התוצאה בפועל היא שיר הלל חסר רסן שמזכיר סרטי תדמית (איכותיים אמנם, אבל עדיין סרטי תדמית), המוקרנים בפני צופים במרכז המבקרים של חברה כזו או אחרת.

      אלי הורוביץ אומר שהוא צריך לגרד את עצמו כדי להאמין כמה טבע מצליחה, גבי רוטר מקסטרו מבסוט עד הגג (מה הפלא? לאורך כל הראיון משובצים קטעי וידאו המציגים חנויות ותצוגות אופנה של קסטרו באין מפריע, כאילו פרסומות ותוכנית טלוויזיה אמורות לדור בכפיפה אחת) ורמון ריבלין כמעט מתעלפת מהתפעלות כשהיא אומרת לבכיר בנטפים "אתם אחראים ל-40% משוק הטיפטוף בעולם???".

      אני לא רוצה לקלקל את החגיגה, אבל איפה המשברים וגלי הפיטורים והפועלים בקווי הייצור, שרבים מהם לא מגיעים לשכר הממוצע במשק? האם באמת הכל מדהים כמסופר?

      לחם, עבודה

      דוגמה מובהקת ומעט אירונית היא אזכור מפעל פולגת כאחד מנכסי צאן ברזל של התעשייה המקומית. מי שזכרונו קצר, או סתם אינו יודע מה עלה בגורל עובדי פולגת (רמז: פוטרו) יכול לפנות לנתונים שפרסמה השבוע התאחדות התעשיינים על פיטורים המוניים בענף. אולי זה ילמד אותו משהו על המשך "הצלחת" תעשיית הטקסטיל הישראלית. אז ישנה התייחסות גם לכישלון, אבל היא מתמצה בשלוש שניות בדיוק ו-4 פריימים של צמיגים בוערים.

      לכל אלו מצטרפות פרפראות פטריוטיות שחלפו מן העולם (תודה לאל), כמו "המוח היהודי", "חוצפה ישראלית" וכדומה. גם שטיחי המוזיקה התמידיים - מישהו פחד שהראיונות לא מספיק מעניינים? - והעריכה הקליפית לא מקלים על התחושה שאנחנו בזמן פרסומות/תשדיר תעמולה.
      .
      עם זאת, אין לסתום את הגולל על "סטארט.אפ מדינה". צפייה בפרק העוסק בנדל"ן מלמדת על שיפור. רמון ריבלין עדיין מתפעלת מהמרואיינים (אורי דורי מצביע על שלט של חברתו א.דורי באתר בנייה, אלפרד אקירוב נגנב מהמגדלים שהוא עצמו בנה ומוכתר כחלוץ המגדלים בתל אביב – לא איז סיבה לגאווה גדולה), אבל לפחות מתחילה לטפטף לאורגיה הפטריוטית גם קצת ביקורת. אמנם היא נמתחת על המגזר הציבורי, שהוא נוח הרבה יותר לחבטות מאשר זה הפרטי, ובכל זאת, הנימה מחוספסת יותר ועל כך יש לברך. לא נותר לנו אלא לקוות שהמגמה תתחזק בפרקים הבאים כדי לאפשר טיפול עיתונאי אמיתי ולא עבודת יחסי ציבור למי שלא ממש זקוקים לה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully