הזרעים הרעים

כולם דיברו על זה שפארה פוסט יצאה נפסדת מהעובדה שנפטרה ביום של מייקל ג'קסון, אבל מצבה עוד טוב. פוסט אולי נדחקה לסוף מהדורות החדשות, אבל אף אחד בכלל לא התייחס לזה שלא רק מלך הפופ מת באותו יום, אלא גם מלך הגראז'. האמת שגם אם מייקל לא היה מסיים את חייו באותו יום העולם עדיין היה מתעלם ממותו של סקיי סקסון (Sky Saxon), סולן ה-Seeds. אבל לא אנחנו.

סיפורו המרגש של סקיי סקסון הוא זה של צעיר מיוטה שמהגר להוליווד כדי להפוך לכוכב, נהיה המנהיג המחוצף של להקת הגראז' הקולית ביותר של הסצינה, ומסיים את חייו בתור גורו מואר המכונה Sky “Sunlight” Saxon. כמו מייקל ופארה, גם סקיי נפטר ב-25 ביוני, רק שלא ברור בן כמה בדיוק הוא היה - איפושהו בין 63 ל-71 - כי סקסון האמין שלגיל אין משמעות ומעולם לא הסגיר את גילו. הוא השאיר אחריו כמה רוחניקים מבואסים ואת המורשת של להקת הגראז' הסיקסטיזית האולטימטיבית (ביחד עם הסוניקס, ה-Standells, ה-Electric Prunes ועוד כמה).

סקיי סקסון נולד בשם החנוני ריצ'רד אלוורן מארש בסולט לייק סיטי, יוטה. בתחילת הסיקסטיז הגיע ללוס אנג'לס והחל לשיר בכל מיני להקות (הוא אפילו שר דו-וופ וכינה את עצמו ליטל ריצ'י מארש), אך בשל הערצתו לביטלס החליט ללכת לכיוון של רוק. זאת הייתה החלטה נבונה, שכן השנים שלקראת אמצע שנות השישים היו תקופה מעולה בתעשיית המוזיקה האמריקאית. חברות התקליטים היו מפוצצות בכסף בזכות הביטלס ודומיהם ורק חיפשו להחתים עוד להקות רוק אופנתיות. ב-65' ענה מארש למודעה של שלושה נגנים שחיפשו סולן ללהקתם ועבר את האודישן בקלי קלות. מארש אימץ לעצמו שם חדש - סקיי סקסון - והפך לסולן ולכותב השירים של להקה חדשה בשם הסידז.

הסידז היו להקה נועזת לזמנה. הסאונד שלהם היה מחוספס יותר מהמקובל, הם הביעו את אהבתם לסמים באופן חופשי בשירים ולסקסון היה קול חנוק ומוזר ואטיטיוד פאנקיסטי של זריקת זין. לא היה להם באסיסט והמוזיקה שלהם הייתה מבוססת על ריף אורגן פשוט שנוגן שוב ושוב, כשהאורגן אמור למלא את החלל שהותיר אחריו היעדר הבאס (קונספט עליו הלכו גם ה-Doors קצת אחר כך).

ג'ון סבאז', הגיטריסט, היה אחראי לסאונד הפאזי, כשהוא מסתפק במינימום של אקורדים – אותו מינימום שהצית את מהפכת הפאנק כעבור עשור. מבחינה היסטורית סצינת הגראז' של הסיקסטיז היא הוכחה שפאנק היה קיים הרבה לפני הסקס פיסטולס, הראמונז או הניו יורק דולז ואפילו הרבה לפני הסטוג'ס.

את הגראז'-רוק – הצורה המוקדמת ביותר של פאנק - הולידו חבורות של נערים עם שיער על העיניים וגיטרות בידיים שניגנו במוסכים שבבית הוריהם בפרברי אמריקה באמצע שנות השישים. הסידז אמנם היו ההתגלמות המושלמת של הז'אנר, אבל בניגוד למאות להקות גראז' אחרות, הם לא באמת ניגנו או הקליטו בגראז', אלא באולפנים מקצועיים. חוזה ההקלטות, שניתן להם בעקבות הצלחה אדירה בהופעות במועדוני הסאנסט סטריפ, נתן להם יד חופשית, ולכן אלבום הבכורה שלהם לא נשמע רחוק מאלבומים שהוקלטו במוסכים מעופשים בתקציב של שני שקל. וזה בדיוק היה הקסם שלהם.

הסידז מעולם לא הפכו לכוכבי ענק בקנה מידה ארצי. בכל שנות הקריירה שלהם, הם הצליחו להשחיל סינגל אחד בלבד לטופ-40 האמריקאי. "Pushin' Too Hard" היה להיט ריקודים היסטרי שיכול להכניס כל רקדנית גוגו לטרוף חושים, והוא הגיע למקום ה-36 במצעד. עוד להיט שלהם, “Can’t Seem to Make You Mine”, דגדג את גבול הטופ-40 מלמטה. הסידז אולי לא כבשו את העולם, אבל הם כן נהיו הלהקה הכי חמה באל.איי.

ב-66' יצא אלבום הבכורה שלהם, שכלל, בין היתר, את שני הסינגלים האלה. זה היה אלבום גראז' פרימיטיבי וראשוני, שהרבה מבקרי מוזיקה בזמנו פשוט לא ידעו להעריך. האלבום מלא בשירים של שתי דקות וחצי, בהם מספק האורגן דרייב בלתי ניתן לעצירה באמצעות ריפים ממכרים, הגיטרה מטנפת את האווירה והנביחות הקשוחות של סקסון משלימות את התמונה. הסידז היו הלהקה הקולית ביותר שניתן להעלות על הדעת, והתחושה הזאת עוברת יפה את מבחן הזמן.

בסוף אותה שנה יצא גם אלבומם השני, “A Web of Sound”, שהיה המשך ישיר של הראשון בתוספת מנה של Flower Power, כצו האופנה. הסינגל המצוין "Mr. Farmer" הוחרם על ידי מרבית תחנות הרדיו בגלל הטקסט הברור שלו על סמים, אך העיסוק הנרחב שלהם בסמים ותוספת הפסיכדליה של האלבום השני, הצליחו להעביר את הסידז בשלום מטרנד הגראז' הקשוח של אמצע הסיקסטיז לפסיכדליה ההיפית של 67'.

תפקידה של הסידז בתור שגרירה מהימנה של קיץ האהבה נרשם בטאבו כשהתארחה בסרט האקספלויטיישן הפסיכדלי “Psych-Out” בכיכובו של ג'ק ניקולסון. זה סרט מטופש על יפהפייה חרשת שבורחת מהבית ומוצאת את עצמה בלב לבה של סצינת ההיפים המסוממים בהייט אשבורי, ומעמדו בתור סרט קאלט רק גבר במשך השנים. ביחד איתו גם מעמד הקאלט של הסידז נחתם, אך פה, פחות או יותר זה נגמר. להקות אחרות מהסצינה שלהם, כמו ה-Doors ו-Love, הצליחו לפרוץ למיינסטרים. הסידז, לעומת זאת, נשארו מאחור כתופעת קאלט ומייצגת תקופה.

במהלך הסיקסטיז הוציאו הסידז עוד אלבום אולפן אחד. “Future”, היה הנסיון שלהם להשמע יותר מורכבים ולעלות על רכבת הרוק המתקדם, באווירת אופוריה פסיכדלית ופרחונית. עוד נסיון של סקסון לשנות כיוון היה אלבום בלוזי בשם “A Full Spoon of Seedy Blues” שהוציא תחת השם Sky Saxon's Blues Band, שכלל טקסט של הבלוזיסט הותיק מאדי ווטרס בעטיפה הפנימית (הוא אפילו כינה אותם "הרולינג סטונס האמריקאים"!). ווטרס אולי התרשם מהם (או סתם כתב כמה משפטים בשביל הכסף), אבל הקהל הרחב לא ממש. שלטונות מס ההכנסה התרשמו עוד פחות, ועיקלו את ביתו של סקסון במליבו.

בשלב הזה החליט סקסון לנטוש את עסקי המוזיקה ההפכפכים לטובת חיי קומונה יציבים. הוא הלך בעקבות בעליה של מסעדה צמחונית טרנדית בסאנסט סטריפ - ביטניק מזדקן שכונה Father Yod - והצטרף לקומונה הרוחנית שזה הקים בהוליווד הילז. בין יתר פעילויות כת ה-Ya Ho Wha, הם גם עשו מוזיקה, ולהקת הבית, Yahowha 13, הוציאה שורה ארוכה של אלבומי פסיכדליה קיצונית עם תופים שבטיים ואלתורי שאנטי. את האוצרות הפסיכדליים המשונים האלה, אגב, ניתן להשיג בקופסת עץ מפוארת של 13 דיסקים שהוציא איזה לייבל יפני בסוף הניינטיז בעזרתו של סקסון.

בקומונה קיבל סקסון שם חדש, Sunlight, וב-74', אחרי מותו של אבא יוד, הוא עבר להוואי והפך לגורו בעצמו. במשך העשור הבא נעלם סקסון לחלוטין מעין הציבור, אך כצפוי, ברגע שדור חדש של חובבי מוזיקה גילה את הגראז' של הסיקסטיז, מיד הציעו לסקסון הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. היה זה הלייבל הבריטי Psycho שהוציא את סקסון מהחור שלו באמצע האייטיז ודאג לו לקאמבק. בתחילת הניינטיז חזר סקסון להוואי ושוב יעבור עשור עד שהוא יחזור.

טרנדים מוזיקליים באים והולכים ובתחילת העשור הנוכחי שוב נרשמה חזרה לצלילי הגראז' של הסיקסטיז – מהכיוון היותר פאנקיסטי והפחות פסיכדלי שלהם – בזכות הצלחתם של הסטרוקס, הווייט סטרייפס, הדאטסונס הניו-זילנדים, ג'ט האוסטרלים, ההייבס השוודים וכו' וכו'. כמובן שאין כמו האלבומים המוקדמים של הסידז בתור קלאסיקות גראז' מהזן המבוקש, וסקסון קפץ על ההזדמנות ואיחד את הלהקה.

ב-2002 הופיעו הסידז שוב ברחבי אירופה וארצות הברית, 35 שנה אחרי ימי הזוהר שלהם. העשורים האחרונים העשירו את הדיסקוגרפיה של סקסון בכל מיני פרויקטים, שהוציא תחת כל מיני שמות, ובתקופה האחרונה החל סקסון לעבוד עם בילי קורגן מהסמשינג פמפקינז – שיתוף פעולה שאולי היה עושה לשניהם טוב. אבל התקווה לחזרה אמיתית של סקיי "סאנלייט" סקסון לתעשיית המוסיקה נגדעה לפני שבועיים כשהוא סיים את המסע המוסיקלי והרוחני שלו בבית חולים באוסטין, טקסס.

המזכרת האחרונה שיש לנו מסקיי סקסון היא תפקיד אורח בקליפ של הסמשינג פמפקינז לשירם ”Superchrist” שיצא בשנה שעברה. אם זה לא ברור, סקסון הוא הבסיסט ההיפי הזקן.