"ברונו" הוא קומדיית גרילה מצויינת שלוקחת את ז'אנר ה-gross out לנומכים חדשים. יש בו כמה וכמה קטעים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם, יש בו כמה וכמה קטעים שיגרמו לכם לזוע במושב שלכם בחוסר נוחות מהול במבוכה, ויש בו הופעה יוצאת מן הכלל של סשה ברון כהן - פרפורמר ענק שהולך ומבסס את עצמו כמישהו שידברו על סרטיו גם בעוד חמישים שנה.
מטבע הדברים, הפעם השטיק של כהן קצת פחות רענן והרבה פחות מפתיע. ומטבע הדברים, הפעם כולם כולל כולם מחכים לו בסיבוב כדי להיעלב ממנו וכדי להיכנס בו ולהגיד שהוא כבר לא כזה מצחיק כמו שהוא חושב. זו הרי דרכו של העולם: יום אחד קוראים לך גאון, יום אחד קוראים לך דודו טופז.
אבל לא יעזור לאף אחד כלום. כי "ברונו" הבטיח להיות מצחיק, גס, פוגעני, חסר טקט, חסר טעם, מפתיע, שערורייתי, מטופש ומוגזם. והוא לחלוטין עומד במילה שלו.
יותר מזאת, העובדה שסרט כל כך קיצוני, כל כך בוטה וכל כך לא קורקטי (שלועג לתרבות הסלבריטי וחושף אותה במלוא כיעורה, שמכיל סצנות מגוחכות וסרות טעם של מין אנאלי הומוסקסואלי, שמכיל תינוק שחור שלובש חולצה שכתוב עליה "Gayby", שעושה בדיחות אגביות על הפלות ועל אושוויץ, ושמושיב את פאולה עבדול על גבו של פועל מקסיקני, כי אין בסביבה כיסא), מוצא את עצמו בלב לבו של המיינסטרים רק מעידה על מידת התחכום והחתרנות של כהן ושותפיו היצירתיים (עליהם נמנה הבמאי לארי צ'רלס, שביים גם את "בוראט" ושעבד עם לארי דיוויד על סדרת המופת שלו, "תרגיע").
כי למרות שהשטיק עצמו - שכולל את כהן בתחפושת ושאלות מכשילות, מחד, ומרואיינים חסרי מושג שתולים את עצמם בעזרת החבל המטפורי שהוא מושיט לעברם, מנגד - התעייף, ולמרות שמסע יחסי הציבור המוגזם והבלתי נגמר של הסרט אמור היה להכין את הקהל לקראת מה שצפוי לו, "ברונו" עדיין מצליח לשלוף כמה שפנים מהתחתונים. והוא עדיין מצליח לגרום לפרובוקציות שלו, שקופות וצפויות ככל שיהיו, לעבוד.
עוד בוואלה!
קומיקאי חסר פחד
העלילה בקצרה: ברונו הוא הומו אוסטרי מוחצן, מוקצן, חרמן ומטומטם שמגיש תוכנית אופנה בטלוויזיה. אחרי שהוא זורע הרס בתצוגת אופנה שאותה הוא מסקר, הוא מפוטר מהתוכנית, ומוצא את עצמו בודד וחסר כל. הוא מחליט לנסוע ללוס אנג'לס ולהפוך לסלבריטי. האסיסטנט הנאמן שלו (שמצחיק הפעם פחות מהאסיסטנט הנאמן של כהן ב"בוראט") מצטרף אליו.
כדי להצליח במשימתו ברונו מאמץ תינוק אפריקאי, מנסה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתארח בטוק שואו, מצלם פיילוט לתוכנית טלוויזיה, מבקש לארגן לעצמו קלטת סקס א-לה פריס הילטון, עושה מאמץ להתנער מנטיותיו המיניות, ועוד כל מיני שטויות בסגנון.
מן הראוי לציין שלא כל הקטעים ב"ברונו" עובדים, והסיבות לכך מגוונות. חלק מהסיטואציות שמתפתחות על המסך מוכרות כבר מסרטים קודמים (כמו הביקור אצל "מרפא ההומואים", שהופיע בגרסה דומה גם ב-"Religulous", סרטו הקודם של צ'רלס), חלקן מסמנות לעצמן מטרות קלות מדי (כמו מסע הציד עם ארבעת הרד נקס), וחלקן פשוט לא מספיק מצחיקות (בעיקר בגלל התגובות המאופקות של האנשים שאותם מנסה כהן להפיל בפח). לא נורא. גם כי הקצב של הסרט מספיק מהיר וקצר בכדי להשכיח זוטות מסוג זה. אבל גם, ובעיקר, כי הסצנות והבדיחות שכן פוגעות במטרה פשוט קורעות.
הזין שרוקד ושר, למשל, או מופע הפנטומימה שבמהלכו ברונו יורד לאחד מחברי "מילי ואנילי" (שכחתי למי) במהלך סיאנס, הם רגעים קומיים מבריקים שאינם נופלים בגדולתם מהרגעים הגדולים ב"אוכפים לוהטים", "סאות' פארק", "סודי ביותר", "זולנדר" או "Freddy Got Fingered". ויש ב"ברונו" עוד מספר רגעים כאלה, שהם בגדר קלאסיקה מיידית.
בנוסף, הגרנד פינאלה של הסרט שמתרחשת בתוך כלוב איגרוף המוקף בגדר תיל לעיני קהל דרומי שיכור וזועם מוצאת את כהן לוקח את המתודה שלו עד הסוף המר, והדבר חושף אותו במלוא גדולתו ו/או עליבותו (מחק את המיותר).
סצנה זו, שכמובן עברה מניפולציות רבות, הן בעריכה והן בדרך שבה אורגנה מלכתחילה, מציגה קומיקאי חסר פחד שעובד מתוך בחירה ועיקרון מול קהל עוין וללא רשת ביטחון. אמן אמיץ שיעשה הכל כדי לגרום לחזון המעוות והמבריק שלו להתגשם. אין כרגע אף אחד אחר בעולם הקולנוע שמוכן לשים את עצמו כל כך עמוק בתוך היצירה שלו. אין כרגע מישהו שמשקיע כל כך הרבה מחשבה ומאמץ בכדי להוציא לפועל בדיחה מטומטמת. מה שבטוח, יהיה מעניין לראות לאן כהן ימשיך מכאן. מעניין וקצת מפחיד, אפילו.