ציני-מיני

אפשר לראות בזה כלל לחיים שתופס כמעט לגבי כל דבר, ולכן זאת חכמה קטנה מאוד להגיד את זה, אבל במקרה של "אמלי" זה עוד יותר נכון מבדרך כלל. במקרה של "אמלי" מידת ההנאה שהצופה יכול לשאוב מהסרט, וההרגשה שהוא לוקח איתו הביתה בצאתו מהאולם, תלויה כמעט לחלוטין במידת הציניות שלו, או יותר נכון במידת חוסר הציניות שלו, כשהכלל במקרים כאלה הוא כמובן – כמה שפחות ציני, יותר טוב.

קחו בחשבון את המניפולציות הרגשיות מעשה ידי אמן של הבמאי ז'אן פייר ז'נה ("דליקטסן", "הנוסע השמיני 4"), שמצטיין ביצירת פיתויים ויזואליים ומוזיקליים כאחד, ואת הטיימינג המושלם שבו הסרט יוצא - העידן הפוסט-סיינפלדי פוסט-ציני שלמד על בשרו שהסרקזם בסופו של דבר לא משתלם ועל כן הפקיר את נפשו להתמכר לפנטזיות נוסח הארי פוטר או העיבוד הקולנועי של שר הטבעות - ותבינו איך סרט כמו "אמלי" כובש לבבות בכמויות מסחריות (הוא גרף את פרס הקהל בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל אדינבורו), ואף מוצא את עצמו מועמד מטעם צרפת לטקס האוסקר הקרוב.

"אמלי" הוא פנטזיה פריזאית שהיא תאווה לעיני פרנקופילים בפרט ולעיני אמהות שחונכו על קלישאות הרומנטיקה הפריזאיות בכלל. רגע בקיעת שכבת הסוכר החרוך של הקרם ברולה על ידי נקישות הכפית העדינות של אמלי העדינה אף היא פותח בפני הצופה צוהר קסום לרחובות מונמארטר. ברחובות האלה, שמעולם לא נראו טוב יותר או אמיתי פחות, מתהלכת מלצרית צעירה בשם אמלי (אודרי טוטו מ"ונוס ביוטי") בשמלות סבתא ונעליים גדולות מדי שמעניקות לה ליצניות א-מינית שמרחיקות אותה מהטריטוריה הז'וליאט בינושית הטבעית שלה והופכות אותה לסוג יחיד במינו של יפהפיית-פינוקיו שבכלל לא מודעת לזה שהבדידות אוכלת אותה, אבל היות והיא בכל זאת יפהפיה, זה לא מפתיע שמשהו טוב מחכה מעבר לפינה ומת כבר לקרות לה, אם היא רק תעשה את הצעד הראשון.

את הצעד הראשון עושה אמלי במקרה כשהיא מוצאת בדירה שלה קופסת פח ישנה שילד שהתגורר שם בשנות החמישים הטמין בקיר. אמלי יוצאת במסע חיפוש אחר האיש שקבר את האוצר בילדותו ומחליטה בינה לבין עצמה שאם החזרת האבדה תהיה בעלת משמעות לבעליה, היעוד שלה הוא לשנות לאנשים את החיים. במשך מרבית הסרט זה בדיוק מה שאמלי עושה, בשלל צורות יצירתיות, מצחיקות וילדותיות, עד שכמובן מגיע הרגע בו היא צריכה להפסיק לשנות את חייהם של סובביה ולתת לשינוי להתרחש אצלה.

בגדול, "אמלי" נראה ומתנהג כמו סרט ילדים, כולל כמה אפקטים מיוחדים שצצים במפתיע, וכידוע המקום היחידי בו הם מופיעים מחוץ לקונטקסט של סרטי ילדים זה ב"אלי מקביל", שם אמנם אין ילדים, אלא מבוגרים מטומטמים במיוחד. כמה אזכורי סקס פה ושם מזכירים לנו איפה אנחנו נמצאים ומרגיעים אותנו שאמלי היא אולי בודדה וקצת מוזרה, אבל זה לא שהיא בתולה חלילה, ומאפשרים לקהל המבוגר לשקוע לתוך הפנטזיה.

בסופו של דבר, אם שיתפת פעולה כמו שצריך, תצא מהסרט בהרגשה נהדרת של אופטימיות אינסופית שתלווה אותך מינימום יומיים-שלושה (אם לא תראה חדשות או יצפאן). אולי קצת תכעס על עצמך ותיגעל מהדרך בה נתת לאמלי הזאתי - שמלבד יכולתה הקריאטיבית המוכחת אין ולו הוכחה אחת בגוף הסרט לכך שהיא לא רפת שכל - לכבוש אותך, אבל זה באמת מחיר לא גבוה לשלם בשביל כמה שעות של אופוריה מתקתקה. שאר הדרכים להשגת אפקט דומה מזיקות הרבה יותר.