"אחרי החשכה" של הרוקי מורקמי הוא ספר ששואף להתנתק מחוקי המגרש הספרותי; זהו בעצם ספר כל כך קולנועי במהותו, שהוא נקרא יותר כמו תסריט אליו מצורפות המלצות לפסקול. שירי ג'אז מרחפים להם במרחב שפותח הספר ומעידים על השינוי בקצב ובאווירה ככל שמעמיקים אל תוך הלילה בטוקיו. אורות הניאון עדין מרצדים אך את קולות היום המרעישים מחליפים קולות הלילה: "רמקולים המשמיעים ללא לאות קולות בס מוגזמים של מוזיקת היפ-הופ" (6), "קולות אלקטרוניים רועשים" (6) של מרכזי משחקים לבני נוער וכרוזים של מועדוני קריוקי, המזמינים את העוברים והשבים השועטים בכרך הסואן, כל אלה מוחלפים בתקליטי ג'אז ואיזי ליסניניג ישנים. מעל הכל מרחפת אוירה על-טבעית הסיפור מתרחש בהווה אבל מתקיים באזור דמדומים, בשוליים של העיר אבל גם בפאתי המציאות ובשולי הזמן. חוקי הפיזיקה של הזמן והמקום לא תמיד נשמרים ואנו מוזמנים אל עולם מקביל בו מתקיימת חוקיות אחרת.
עלילת הספר מתרחשת כולה במהלך לילה אחד. הפרק הראשון מתחיל ב- 23:56 והאחרון מסתיים ב- 6:52. בכל תחילת פרק מופיעים, ממש כמו בתסריט, תיאור המקום והזמן שממקמים אותנו בחלל מסוים בסיטואציה שנדמית מבוימת, מאולצת אפילו. הזירות המרכזיות בעלילה הן מלון אהבה בו שוכרים חדרים לפי שעה, בית קפה שפתוח 24 שעות והחדר בו ישנה ה"יפהפיה הנרדמת" (אחותה הדוגמנית של הגיבורה שלא ברור אם היא שרויה בתרדמת, הוטל עליה כישוף, או שאולי פשוט היא לא רוצה לקום משנתה). הערפול והעמימות נשמרים בשעות הקטנות של הלילה: מורקמי מציע לנו וריאציה על סיפור אגדה (שהופך לסיוט) המוגשת לפי חוקי הפילם נואר, צרפתי ואמריקני כאחד.
המספר מציע לנו קריינות בסגנון פשטני ולאקוני המזכירים סרטי בלש ישנים. האווירה הנוגה ותיאורי הציוד הטכנולוגי מזכירים לנו את "בלייד ראנר" של רידלי סקוט שלצידו ההשפעה הבולטת ביותר היא "אלפאוויל" של גודאר. "אלפאוויל" הוא גם שם מלון האהבה בו מתרחשת סצינה אלימה שלה תפקיד חשוב בהתפתחות העלילה: "אלפאוויל זה השם של עיר דמיונית בעתיד הלא רחוק" אומרת אחת הדמויות "עיר שנמצאת במקום כלשהו בגלקסיה... למשל, באלפאלוויל אנשים שבוכים בדמעות נעצרים על ידי המשטרה ומוציאים אותם להורג בפומבי". "למה?" "כי באלפאוויל אסור שיהיו לאנשים רגשות עמוקים. אז אין שם אהבה. אין שם חוסר עקביות ואין אירוניה. הכל מתבצע על פי נוסחאות מתמטיות." (58-9). החזון הדיסטופי והעקר רגשית של גודאר משפיע על חלק מהדמויות בעלילה, אבל טוקיו הלילית של "אחרי החשכה" אינה נטולת רגשות.
חוקי המציאות נשמרים
אמנם קצב החיים הקדחתני והמולת היום בכרך דועכים ואת הסאלרימן, תלמידי התיכון והסוחרים מחליפים אנשי הלילה אך הרגש השולט בספר הוא עגוע ואולי אפילו נוסטלגיה להוויה אמריקאית אבודה. הרתיעה המסוימת של הסופר מטכנולוגיה באה לידי ביטוי במיקום רוב העלילה בדיינר בשם "דניס" בו נפגשות שתי הדמויות המרכזיות תלמידת תיכון צעירה הסובלת מהפרעות שינה בשם מרי וסטודנט שהוא גם נגן ג'אז שהיה מאוהב באחותה בעבר. אך לא מדובר ברומן נעורים שתי הדמויות הראשיות, כמו גם שאר הדמויות בספר הן כאלה שלא מוצאות את מקומן בין אנשי היום או בחברה. אנחנו שרויים בעולם של יצורים ליליים עולם של זונות ומאפיונרים, של עובדי חנויות ודיינרים הפתוחים 24 שעות, עולם של מלצריות ודורמנים, עובדי מלון שכבר ראו הכל, נגני ג'אז וסטודנטים חובבי קריאה. עולם בו חוקי המציאות נשמרים בצורה רופפת גם בגלל שהדמויות בחרו להפוך את השעון ולהתנגד למוסכמות.
מצד שני, תחושת סכנה מאיימת על עולם לילי זה. כל הדמויות נפגעו מאלימות בעבר והן מתנהלים בתוך סכנות רבות שחלקן מוחשיות וחלקן מתרחשות מתחת לפני השטח. מורקמי מנסה לייצר נקודת מבט טהורה, בה הקוראים הופכים גם הם לסוג של מצלמה חסרת גוף, הופכים להיות רק עין "פולשים בלתי נראים" (28) וכך משתלבים הטכנולוגי והפיזי. האלימות הנוצרת בנקודות ההשקה בין שני עולמות אלו היא הציר סביבו נעה העלילה. באחת מהסצינות המצמררות ביותר אחת הגיבורות מוצאת עצמה כלואה בתוך מסך טלוויזיה, מעברה השני של המציאות. למרבה הזוועה היא מתפקסלת ומתפרקת מצורתה ולא יכולה להמלט. אנחנו מתבוננים ולא יכולים לעזור, רק חווים את הקריסה: "דמותה נעלמת משדה הראיה של המצלמה. התמונה שבמסך מאבדת במהירות את החדות שהיתה לה עד לפני רגע. עכשיו היא מעוותת לגמרי וחסרת צורה. האור של שפורפרת הטלויזיה דועך בהדרגה. הוא מתכווץ לכדי ריבוע דמוי חלון קטן, ולבסוף נעלם לגמרי. במילים אחרות: המידע הופך ללא כלום, המקום שהיה נסוג, המשמעות מתפרקת, העולמות נפרדים, וכל מה שנשאר הוא דממה חסרת תחושה" (147).
"אחרי החשיכה" הוא אמנם תרגיל בכתיבה, ולעיתים מרגיש יותר כשלד רזה ופשטני מאשר כיצירה מלאה ובשלה. חובבי מורקמי עלולים להתאכזב בשל העדר עומק שדה ומוגבלות מסוימת במעוף ובדמיון. אחרים ימצאו כאן ניסיון לשלב בין מדע בדיוני ומציאות, מאסה על אורבניות בה הכרך הופכת לישות בעלת קצב פעילות משלה והקוראים, כמו גם הדמויות, מאבדים מהמסה שלהם והופכים לנטולי גוף, "עין" המציצה אל תוך תעלומה שלא באה לפתרונה המלא.
הרוקי מורקמי, "אחרי החשיכה" (מיפנית: מיקי בול)// כתר/ זמורה-ביתן