פרק ראשון: המינוטאור

אני קריקטוריסטית.

מספרנו, הקריקטוריסטיות, הוא קטן. זה עדיין נחשב מקצוע גברי, ומספר הקריקטוריסטיות שאינן אנגליות ושמעולם לא למדו בבית ספר לאמנות – כמוני – קטן בהרבה. כמעט שלושים שנה אני תורמת את חלקי למוסף סוף השבוע, שתי קריקטורות בכל נושא שהוא. ציירתי את הרולד וילסון ואת ביל בראנדט, את מאו טסה טונג ואת מרגרט תאצ'ר (מאות פעמים), את ג'ון מייג'ור, את ניל קינוק, את דייוויד בקהאם ואת טוני בלייר (כמעט שישים פעם). אנשים אומרים שאני יכולה לתפוס דמות בכמה קווים ושרבוטים, והם מזהים אותה עוד לפני שהם קוראים את הכותרת או את המילים שיוצאות מהבועה שבפי הדמות. אבל לא הייתי ילדת פלא. אני לא זוכרת שלמדתי משהו על אמנות בבית ספר, וכל מה שציירתי במשך שנים היה "כלב מתארך" לאחייניתי ולאחייני הקטנים.

אספר לכם על "הכלב המתארך", כי אולי תרצו לצייר אותו לילדיכם. לוקחים דף נייר – 4A חתוך בדיוק באמצע יספיק בהחלט. מקפלים אותו באמצעו ואת הנייר המקופל מקפלים שוב, כך שנוצר קיפול ברוחב של שלושה סנטימטרים. פותחים אותו ומציירים כלב על סימני הקיפול. עדיף לצייר תחש או באסט, כי הגוף שלו צריך להיות ארוך. אחר כך חוזרים ומקפלים את הנייר באותו אופן. עכשיו יש לכלב גוף קצר, אבל כשהילד פותח את הקיפול הכלב מתארך והופך לתחש. כמובן שאם מתאמנים אפשר להכין צוואר ג'ירפה מתארך או תרנגול הודו שהופך לבת יענה. ילדים אוהבים את זה. זה היה כל מה שציירתי בכל שנות נעורי ובמהלך לימודי באוניברסיטה.

תכננתי להיות אחות ואחר כך ללמד אנגלית. אף פעם לא התייחסתי לאיור כאל קריירה, מאחר שאי אפשר להתפרנס מ"כלב מתארך". הגעתי לאנגליה בסוף שנות השישים כבוגרת טרייה של אוניברסיטת לאנד השוודית עם תואר באנגלית והכשרה דלה להיות אחות. היה לי מקום עבודה ומקום מגורים, אבל המניע האמיתי לבואי היה חידוש הרומן שלי עם מארק דאגלס.
הכרנו בלאנד, אבל עם סיום לימודיו הוא נאלץ לחזור הביתה ובכל מכתביו הוא דחק בי לבוא אחריו. למצוא עבודה בלונדון, לשכור חדר. הוא כתב שבלונדון כולם גרים בדירות חדר קטנות. כמעט מילאתי אחר מבוקשו ומצאתי עבודה באסקס, בקרבת הכביש הראשי המוביל מרחוב ליברפול לנורוויץ'. למשפחה שהעסיקה אותי קראו משפחת קוסווי, ולבית שהתגוררו בו קראו "ליידסטפ אולד הול". מעולם לא ראיתי משהו כמו הבית הזה.

הבית היה גדול מאוד, ובכל זאת לא דמה לבית. הוא הזכיר, למעשה, שיח ענק או גיזום אמנותי. בחודש יוני, כשראיתיו לראשונה, היה כולו מכוסה בקיסוס ירוק מצד לצד ומהמסד עד הטפחות. אפשר היה לראות שצורתו מלבנית וכי הגג שלו כמעט שטוח. לא ניתן היה לראות מבעד לגודש הירוק המבריק אם היו שם עיטורים ארכיטקטוניים כמו מרפסות, מעקות, עמודים וגילופי אבן. רק חלונות הציצו מבין הכסות העלוותית הזאת. באותו יום נשבו רוחות חזקות, ומאחר שהרוח הרעידה את כל מאות אלפי העלים, התקבלה האשלייה שהבית עצמו זז, מתכווץ, מתרחב ושוב קטן.

"כמו לגור בתוך עץ," אמר נהג המונית כששילמתי לו. "הדבר הזה יכול להרוס את מבנה הלבנים. לא הייתי רוצה לגור כאן. חברים שלך, מה?"
"עדיין לא," אמרתי.
"ליידסטפ אולד הול" היה הדבר הראשון שציירתי אי פעם. כלומר, פרט ל"כלב מתארך". ציירתי את הבית באותו לילה, מהזיכרון, כשאני בתוכו, וכך ציירתי את הכול מאז.

איזבל קרוף, גיסתו של מארק, סידרה לי את העבודה הזאת. היא למדה בבית ספר עם בת הזקונים של משפחת קוסווי.
"זורה לא תחזור לגור בבית הזה," אמרה כשביקשתי ממנה לספר לי על בני המשפחה. "אני לא ממש יודעת מי יגור שם. בטח אידה. היא שומרת להם על הבית. אף פעם לא ממש הכרתי את שתי האחיות שלה. יכול להיות שהן התחתנו או עברו לגור במקום אחר. הבית, למעשה, שייך לג'ון."
"זה שאני אמורה להשגיח עליו? הוא סכיזופרן, נכון?"
"אני לא יודעת," אמרה. "המילה 'להשגיח' היא בחירה די מוזרה."
"בחירה של גברת קוסווי," אמרתי. "לא שלי."
"אף פעם לא שמעתי את השם של הבעיה של ג'ון," אמרה איזבל. "זה די תמוה – אבל הנה, אני מניחה שגברת קוסווי יודעת על מה היא מדברת. הבית מנוהל על ידי קרן נאמנות. זה עסק קצת משונה, משהו שקשור לצוואה של מר קוסווי. אני מניחה שהפרטים לא מעניינים אותך. אני חושבת שהנישואים שלו לא עלו יפה, ובשנות חייו האחרונות הוא וגברת קוסווי כמעט לא דיברו זה עם זה. גברת קוסווי תמיד היתה נחמדה אליי, אבל היא אישה קשה. טוב, את כבר תראי. הבית גדול מאוד, אבל חלק מהחדרים סגורים."

שאלתי אותה מה רצתה להגיד קודם, כשאמרה "זה די תמוה". היא לא סיימה את המשפט.

"התכוונתי לומר שלא חשבתי שג'ון צריך מטפלת. את היית אחות, והוא לא היה זקוק לאחות בתקופה שאני הכרתי אותו. נכון שלפעמים הוא התנהג בצורה מוזרה, אבל הוא מעולם לא הזיק לאיש. אולי אני לא באמת יודעת."
כה רבים היו הדברים שהיא לא אמרה. את רובם כלל לא ידעה. בני משפחת קוסווי היו טובים בלהסתיר דברים – מ?זרים וזה מזה.

ברומנים מהמאה התשע-עשרה, אותם קראתי כשלמדתי אנגלית, הבנות שמתארחות אצל משפחות בכפר תמיד נלקחות מתחנת רכבת קרובה על ידי משרת זקן עם סוס וכרכרה. לי לא הוצעה שום הצעה כזאת. למשפחת קוסווי לא היו לא משרת ולא סוס, ואלה קוסווי היתה נוסעת לעבודה במכונית היחידה שהיתה להם. לקחתי מונית. מחוץ לתחנת קולצ'סטר תמיד היו מוניות, ולמיטב ידיעתי עדיין יש.

הדרך שנסענו בה התפתחה מאוד מאז, והכביש הישן הוא עכשיו מהיר עם שלושה מסלולים. נסענו לאורך שבילים מתפתלים, חלקם צרים. חלק מהדרך נסענו לאורך גיא הנהר קולן, וחלפנו על פני שערי כניסה של כמה בתים מרהיבים ביופיים. קראתי מעט על הארכיטקטורה של אסקס וידעתי שבכפר אין מבני אבן. חומרי הבנייה היו עץ, לבנים, אבן גיר וצור וחומר נוסף שנקרא סלע משקע, חלוקי חלמיש עגולים ומאורכים שהיו נפוצים במבני כנסייה ובכמה חומות. אבל החומר השכיח מכולם היה קורות עץ. הסתכלתי מחלון המונית ושמחתי לראות שמה שקראתי בנוגע לבתים הגדולים ולחוות היה נכון. הם אכן היו בנויים מלבנים קטנות, רעפים וקורות עץ. כמובן שהדבר העלה את רמת הציפיות שלי בנוגע לבית שאליו אני הולכת, מאחר שאיזבל כלל לא תיארה אותו. יכול להיות שתהיה סביבו תעלה, כמו שהיו סביב חלק מהבתים. יכול להיות שמקצת מהגג שלו יהיה מכוסה בסכך, וכל חלון יהיה מחולק לריבועים קטנים ממשקופי עץ טבעיים ונקיים. חוץ מזה היה גם מבוך.

"את מתכוונת בחצר?" שאלתי. "מגדר חיה?"
אבל היא רק צחקה ואמרה, "את כבר תראי."
הציפייה הדרוכה שלי גרמה לי לשאול את הנהג כמה אנו רחוקים, וכשאמר כשלושה קילומטרים, התאפקתי מלבקש ממנו להזדרז. עקפנו את הכפר, אבל מכל מקום שהיינו בו, בטווח של כשבעה קילומטרים מהכפר וינדרוז, אי אפשר היה שלא לראות את כנסיית "כל הקדושים", את המגדל האדום-כחלחל – ציון דרך שמשך את העין וריתק את המבט. "המגדל האדום הגדול של וינדרוז", כך הוא כונה בפי האנשים. חלקם אמרו שהכפר קיבל את שמו בגלל הצבע הזה. "ליידסטפ אולד הול" היה כקילומטר משם, בקצה גבעה רחוקה. התקרבנו במשעול חתחתים אותה כינה נהג המונית "שביל גישה". היתה זו כברת דרך שנסללה מחדש במקום שהשביל נפתח ונמשך עד לבית. בחלק הזה לא היה כל סימן למבוך כי אם רק עשב, עצי אלון עתיקים ושיחי צינית.

דלת הכניסה היתה עשויה מאלון טבעי, והיתה כמובן שקועה פנימה כמו חור מלבני בתוך חופה ירוקה. עכשיו, כשהעלים היו קרובים לעיניי, ראיתי שהם גדולים ומבריקים מאוד. כאשר עלה אחד שפשף את פניי חשתי עד כמה היה קר למגע. לפעמים אפשר לדעת אם צמח הוא מלאכותי או אמיתי רק אם נוגעים בענפיו. זו הדרך להסרת ספק. עלים של צמחים מלאכותיים הם קשים ומתים, בעוד שעלים אמיתיים נושמים ונכנעים למגע האצבעות. העלה שנגע בלחיי היה כזה.

צלצלתי בפעמון ואישה ניגשה לדלת. יכול להיות שראיתם את התמונה שלה בעיתונים ובטלוויזיה, אם כי לא פעמים רבות וגם זה היה מזמן. אף לא אחד מהתצלומים של בני המשפחה היה דומה לה. הרישום שרשמתי אותה היה דומה לה יותר, אף על פי שאולי זאת יוהרה מצדי לומר זאת. תחילה חשבתי שהיא ודאי עובדת שם. היא נראתה בת כחמישים ולבשה את האוברול הזה עם הכתפיות, כמו אלה שלובשים בקומדיות מצבים יומיות.
היא הושיטה יד ואמרה, "אני אידה קוסווי. נעים מאוד."
היד שהושיטה לי היתה חזקה ומחוספסת, אדומה ופצועה מעבודה.
"ששטין קוויסט," אמרתי ונכנסתי בעקבותיה אל המבואה בעודי גוררת עמי את שתי מזוודותיי.

בעיתון לא היה כל תיאור של פנים הבית ואני גם לא אתאר אותו עכשיו. מאוחר יותר אספק כמה פרטים בנוגע לכך. לעת עתה אומר רק כי המבואה היתה החלק הישן ביותר, שריד עתיק לבית שאפשר לשייך לתקופה שקדמה לבית המלוכה של בית טיודור. אלה קוסווי אמרה לי שהבית עמד שם כבר בזמן הלחימה בקרב אגינקורט. ראיתי את קורות העץ המשובחות על הקירות המטויחים ועל התקרה הנמוכה, והיו גם כמה גילופים בצורות עמומות של ורדים ומגינים, גילופים שהיו שחוקים מעט והתבלו עם הזמן. מול דלת הכניסה, בתוך גומחה מלבנים אדומות ושחורות, היתה אח.

אידה שאלה אותי אם אכלתי, וכשאמרתי שכן היא הציעה לי ספל תה. השוודים שותים קפה הרבה יותר מאשר תה, אבל קיבלתי את הצעתה כי לא רציתי ללכת לחדרי לפני שאשוחח איתה ואבהיר לה את מצבי ואת תנאי העסקתי (למקרה שאמה שמרה זאת לעצמה), ולפני שאגלה מעט יותר על אודות המשפחה הזאת. היא לקחה ממני את המזוודות והניחה אותן זו לצד זו למרגלות המדרגות. היו אלו מדרגות עלובות וקטנות בהתחשב בגודל הבית והמבואה המכובדת והאצילית. הן היו מחופות בלינולאום, ומעקה העץ שלהן היה מחובר אל הקיר החשוף בתופסני מתכת גדולים. הלכנו לאורך מסדרון ונכנסנו אל מטבח גדול שהיה מצויד היטב. אבל התקרה הגבוהה, המנורה, הסירים והמחבתות שהשתלשלו ממוט מתכת שחור וגדול בצורת מתלה לייבוש, הזכירו לי סרט שראיתי פעם. עלילתו התרחשה במאה השמונה-עשרה. הכינו שם אוכל בדיוק במקום כזה. היו שם שולחן וערב רב של כיסאות, כורסאות וכיסאות עם משענת ישרה, וספה שכוסתה בשמיכת משבצות כחולה.

"שבי בבקשה," אמרה אידה בקולה נטול החיים. "את בטח עייפה מהנסיעה."
"לא ממש," אמרתי. "הייתי רוצה לצאת אחר כך לטיול בסביבה."
"אלוהים," אמרה. היא דיברה בנימה מונוטונית ואי אפשר היה לדעת אם היא מעריצה את ההעזה שלי או שהיא מבוהלת מטיפשותי. "סוכר?"
"לא, תודה," עניתי והוספתי בהיסוס, "גם לא חלב."
עצרתי אותה בדיוק בזמן. ההרגל למזוג חלב לתוך חליטת עלים נראה לי תמיד משונה. הבטתי בה בתחושת הקלה כשהושיטה לי ספל גדול ללא תחתית עם תה חום ונקי, צלול כמי הנהר בימים ההם.

"האם אמך ואחיך נמצאים בבית?" שאלתי אותה.
"אמא יצאה עם ג'ון." הנהנתי בראשי, אף על פי שהיום היה אפור והרוח הלכה והתגברה. "הוא התעקש לצאת החוצה והיא לא רצתה שהוא יצא לבד." היא חייכה. חיוכה הזקין אותה וחרץ קמטים על לחייה וסביב עיניה. "אני מניחה שזה יהיה אחד מתפקידייך. עוד מעט הם יחזרו."
"אולי תספרי לי קצת מה מצפים ממני לעשות בשבילו. המכתב של אמא שלך לא היה מפורט."
"איזו אנגלית מצוינת יש לך," אמרה. "באמת, לא ציפיתי לכך."
"כל השוודים דוברי אנגלית." זאת היתה הגזמה, אם כי רובם אכן דוברי אנגלית. "לא היינו מגיעים רחוק אם לא היינו מדברים אנגלית. אבל בדיוק סיפרת לי על אחיך."
"כן," אמרה. "ג'ון, כן."

הרגשתי כי העניין אינו לרוחה ושהיא מנסה להתחמק, אבל היא לא היתה שנונה דיה כדי לעשות זאת. בדממה שהשתררה לאחר מכן שתיתי את התה ובחנתי אותה. היא היתה אישה גבוהה – גבוהה כמוני, וגובהי שלי הוא מטר שבעים וחמישה. ברישום שלה, אותו עשיתי ארבעה או חמישה שבועות אחר כך, רואים פנים בהירות ועצמות לחיים יפות, פנים מחוספסות ומוזנחות כפי שהיו ידיה, ושיער שזרקה בו שיבה – קודר כחצאית הטוויד החומה-כהה שלה. ייתכן שכציירת קריקטורות, המנהג להגזים בתיאור התווים של מושא הציור שיחק כאן תפקיד מאחר שאני מסופקת אם כתפיה של אידה היו שחוחות כפי שהן מצוירות ברישום שלי. אינני יודעת אם העברתי את המתח שכמדומני אחז בה. המתח התגבר כאשר לחצתי עליה להוסיף ולספר על אחיה, אף על פי שניסיתי לבקש זאת בעדינות.

היא דיברה מהר יותר, כאילו היתה להוטה לסיים כבר את מה שצריך היה להיאמר כדי שאפשר יהיה לשוחח על דברים נעימים יותר. "הוא היה די נורמלי בתור ילד. אחר כך הוא התחיל להיות – מוזר. לאמא שלי יש תיאוריות משלה באשר למה גרם לזה וגם לד"ר לומבארד, הרופא שלנו, יש. הוא מטפל בג'ון. הוא זקוק לטיפול צמוד – זאת אומרת, להשגחה."
"צר לי לשמוע. אמא שלך מטפלת בו?"
"היא ואני," אמרה אידה, "ועכשיו את. עכשיו, כשהיא מזדקנת – טוב, כמובן שהיא כבר זקנה – קשה לה לטפל בו לבד. אחיותיי ואני עוזרות לה, אבל שתיהן עובדות מחוץ לבית. ג'ון עצמו היה זה שרצה אותך – כלומר, רצה מישהו, וכמובן שמה שג'ון רוצה, ג'ון מקבל." צליל צחוקה היה יבש ולא נעים, ונשמע כמשהו שבין שיעול לאנחה. מאוחר יותר נודע לי שגם גברת קוסווי ובנותיה האחרות צחקו כך, כאילו היה הצחוק עצמו תחליף דיסקרטי לתגובה מרירה יותר. "אם כי לא כמו בעבר," היא אמרה.
לא היה לי כל מושג למה היא מתכוונת.

"נדמה לי שאמרת שתישארי שנה. לא תצטרכי לעשות הרבה. את לא צריכה להיראות כך –" לא הייתי מודעת לכך שאני נראית אחרת מלבד כמתעניינת. "– לא תצטרכי לעשות משהו לא נעים. חוץ מזה, את היית אחות. הוא אוכל לבד ועושה לבד את ה... הדבר השני, את יודעת." כוונתה היתה ל"צרכים" ולמה שקרוי בפי האחיות "יציאות", אבל היא הסמיקה נוכח המאמץ המגושם לדבר בלשון צחה. "את תראי שזה לא יהיה קשה. באמת, זה יותר כמו שמרטפות לאדם בוגר במקום לתינוק."

היא שקלה אם להגיד משהו נוסף ואז אמרה בפזיזות, "שיגעון עובר במשפחה הזאת." המילה היתה מיושנת כבר אז, גם אם עדיין לא היתה תקינה פוליטית, אבל היא חזרה עליה. "כן, יש שיגעון במשפחה." בכל פעם שאנשים משתמשים במילה הזאת, מבטאים אותה בדרכים שונות, נשמע כאילו הם מרוצים מהירושה הגנטית הייחודית הזאת. על סרטן או דלקת פרקים "במשפחה" מדברים אחרת לגמרי. "הסבא-רבא שלי היה מוזר," אמרה. "הוא השתגע לגמרי, והבן שלו היה אקסצנטרי בלשון המעטה."
היא חשקה את שפתיה. אפשר היה לראות שהיא מרגישה כי הגזימה בדיבורה. "אולי אוכל לראות את החדר שלי עכשיו," אמרתי.
"כמובן."

עלינו למעלה. המסדרון היה רחב ונראה יותר כמו גלריה עם כל התחריטים הממוסגרים על הקירות. אידה הכניסה אותי לחדר שפנה לחזית. "החדר הזה היה מיועד לאחי," אמרה והניחה על המיטה את המזוודה שנשאה למעני. "יש בו מקלחת ושירותים צמודים. אבא שלי היה אז עדיין בחיים, והוא שהתקין אותם. ג'ון לא אהב את זה. הוא הציף את האמבטיה פעמיים והמים חלחלו למטה דרך התקרה. הוא גם לא אוהב מקלחות – טוב, הוא בכלל לא כל כך אוהב את הקומה העליונה. אז עכשיו הוא ישן בחדר שבקצה המסדרון. אמרתי לך שהוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה. אבל זה נורא להיות משוגע, לא?"
"מאוד עצוב," אמרתי בכנות. "צר לי על כולכם."
"באמת?" אמרה בעגמומיות. נראה שאיש מעולם לא הרגיש שמץ של אהדה למצבם. "נחמד מצדך."
אני אוהבת שהכול ברור ושכל אחד יודע מה תפקידו, ולכן שאלתי אם אני יכולה להעיף מבט על הקומה התחתונה לפני שאני יוצאת החוצה. תחילה נראה היה שהיא נרתעת, אבל היא התעשתה. "כמובן. כשאת יוצאת מהחדר שלך, תפני ימינה ותראי את המדרגות האחוריות. הן הקרובות ביותר."

לא הייתי בטוחה לרגע אם זו היתה דרכה הגמלונית להגיד לי שעכשיו אני במעמד של משרתת, וכי עליי להשתמש במדרגות האחוריות בדיוק כשם שעליי לצאת ולהיכנס בדלת האחורית. אבל כאשר למדתי להכיר אותה הבנתי שההפך הוא הנכון. היא היתה פשוט מגושמת. החיים המוגנים והנזיריים נישלו אותה ממנהגים חברתיים רגילים.

פירקתי את אחת המזוודות ותליתי את בגדיי בארון, על קולבי מתכת של ניקוי יבש. אני מציינת זאת משום שהקולבים האלה מייצגים אולי יותר מכול את אורח החיים של בני משפחת קוסווי – עליבות, קמצנות ואדישות לנוחות. המגירה הראשונה שפתחתי היתה מלאה בעפרונות – לפחות עשרים עפרונות שקשקשו בתוכה. תהיתי מי השאיר אותם שם – האח הסכיזופרן? לפעמים אני חושבת שהעפרונות הללו, בעלי חוד HB, B ו-BB, חודים קשים, רכים ורכים מאוד, הם שעוררו בי חשק לרשום. אפשר שאלמלא הם הייתי פורשת עכשיו ממשרת ההוראה שלי בשטוקהולם. את המזוודה השנייה השארתי לזמן אחר. הבטתי החוצה מהחלון, דרך חריץ שנוצר בין וילונות מאריג קרטון. נדמה לי שכך קראו לבד הזה. ראיתי אישה מבוגרת, גבוהה ורזה מאוד, פוסעת באיטיות לאורך האחו שהשתרע מאחורי הגינה. היא היתה מלווה באיש צעיר. כמובן שג'ון קוסווי לא היה מאוד צעיר. הוא היה בן שלושים ותשע, אבל כולם התנהגו אליו כאל ילד, וזמן מה גם אני עשיתי כך.

מצאתי את המדרגות האחוריות בלי קושי. גם הן היו מצופות בלינולאום בצבע חום-אפור משעמם. הן הבילו אותי אל מסדרון, ואחת מדלתותיו הפתוחות הובילה אותי אל גינה אחורית, נטולת פרחים אבל מטופחת. דלת נוספת הובילה אותי אל מסדרון עם הרבה דלתות – כולן, כך נדמה לי, היו נעולות. אני אומרת "נדמה לי" מאחר שבזמנו ניסיתי לפתוח רק שתיים מהן. המסדרון היה חשוך, אף על פי שנורות מחופות באהילי נייר השתלשלו מהתקרה. פניתי ללכת לכיוון השני ומצאתי חדר אוכל קודר.

התמונות על הקירות היו כולן תחריטי פלדה של הריסות באיטליה במאה השמונה-עשרה. מאז ראיתי תחריטים כאלה לעתים קרובות על קירות בתי מלון, ותהיתי למה שאנשים ירצו להסתכל או שיצפו מהם לרצות להביט בתמונות מונוכרומיות של כתלים מתפוררים, צריחים שבורים, גרמי מדרגות סדוקים ותלי אבנים שעשב צומח מהן. אחד התחריטים בחדר האוכל של משפחת קוסווי היה של רועה בעל מראה מיואש ושל נערה שמנה, ששכבו זה לצד זה על מדרגה עליונה של חורבות אמפיתיאטרון.

שיערתי כי חדרו של ג'ון נמצא מהעבר השני של אחת הדלתות שיצאו מהמסדרון. החלטתי שתהיה זו טעות לנסות לפתוח אפילו אחת מהן, ובמקום זאת הלכתי אל חדר האורחים. הוא היה רחב ידיים ובעל פרופורציות מעט שגויות, דבר המאפיין חדרים גדולים מהתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת. המבואה היתה כל מה שנשאר מהמבנה העתיק. כמו בחדרים האחרים שראיתי, שהיו מרוהטים במידה מספקת גם אם בקדרות מסוימת, גם בחדר זה לא היו כריות, שולחן, אהילים או ספרים. היו שם חפצי נוי, אבל הם היו מן הסוג שאיש מדיירי הבית לא בחר. היו אלה חפצים שחברים וקרובי משפחה מעניקים כמתנות לחג המולד או ליום הולדת כדי לצאת ידי חובה. היו שם משקולת נייר מכרום בצורת חתול, עציץ בצבעי ירוק חאקי ללא צמח, שתיים-שלוש חיות זכוכית – כנראה זכוכית ונציאנית – ומעמד מגולף למכתבים ולמעטפות, שהיה אמור להיות תלוי על הקיר אבל איש לא טרח לתלותו.

בין כל הקיטש הזה היה דבר אחד יוצא דופן. היתה זו אבן ג'אוד – החפץ היפה ביותר בחדר, וגדולה בהרבה מאבני הג'אוד הרגילות. כאשר ראיתי אותה בפעם הראשונה תהיתי מהיכן הגיעה ומה היא עושה שם. האבן הזאת היתה אליפטית, קודרת כמו גרניט, אבל במקום שבו היתה חצויה היו מרבצי קריסטל מנצנצים של אמטיסט. לא העזתי לגעת בה למרות שרציתי מאוד. נראה לי מוגזם לעשות זאת ביומי הראשון שם. יהיו לי הזדמנויות אחרות, חשבתי, ושבתי לצעוד לאורך המסדרון כדי למצוא את דרכי אל הגינה. התאכזבתי מפנים הבית, אבל האמנתי בקיומו של המבוך והייתי משוכנעת שאני עומדת למצוא אותו.