כוכב צדק

כמו כל פסק דין יפה שהותיר אהרן ברק, גם את הביקורת על "השופט" צריך לחלק לשתיים (או ל-92, תלוי על איזה בג"צ נפלתם), ובסוף לאזן. בחלק הראשון, מסתכלים על החוק היבש ו"השופט" הוא אכן סוג של מדבר: קשה להאמין שרם לנדס ועמי טיר חשבו שאפשר לכסות את "אהרן ברק", הערך שתחתיו נמצאים לפחות 35 אהרני ברקים שונים, ב-54 דקות בלבד, המפוזרות בין עשרות פרשיות, קטעי ארכיון ומרואיינים צפויים להפליא. לנדס, חותנו של ברק (שבצעד נבון מודיע בתחילת הסרט שאלמלא קרבתו, סביר להניח שלא היה נוצר), בוחר יחד עם טיר בנקודות בולטות במהלך הקריירה של ברק, מנסה ליצור חוט דק ביניהן שתוצאתו היא חזרה טלוויזיונית, קליפית ומתומצתת על דברים שנאמרו בהרחבה מספקת בספרים כמו "כבודו" ו"העליונים" של נעמי לויצקי (שמשום מה לא רואיינה וחבל) וכן ספר השיחות עם ברק, "עושה הכובעים", שכתבו הפרופסורים זאב סגל ואריאל בנדור ושיצא לפני חודש בדיוק.

הבחירה המוטעית של לנדס וטיר להשאיר את "אהרן ברק" חובב מקלות ההליכה, הסבא לנכדים וניצול השואה שחוזר למציליו בשוליים, הופכים את "השופט" לסרט כמעט מיותר למי שעוקב אחרי פועלו, בהיותו אישיות בולטת בהרבה ממה שאמור להיות נשיא בית המשפט העליון, בוודאי במדינה שהסלוגן החביב עליה הוא "בלי בג"צ ובלי בצלם". דווקא יכולתו של ברק להפוך לשיחת היום בקרב ציבור שעבורו בית משפט הוא חלק מהסימפטומים לאולקוס, הופכת את "השופט" להחמצה מול שער ריק.

לצד האכזבה מהחזרה של ברק עצמו על דבריו, גם הבחירה של לנדס וטיר במתנגדים צפויים כמו דניאל פרידמן, מיכאל איתן, נועם פדרמן ואריה אלדד, או בתומכים נלהבים כמו הנשיאה בייניש, לא תרמה לקורא העיתונים הממוצע מאום מעבר לתזכורת כי אכן, אהרון ברק עדיין כאן. למעשה, קרה ההפך – במקום לחדש או להאיר, "השופט" החזיר את הצופה לפינג פונג שאיתו הוא עוטף דגים למעלה משלושה עשורים – כן חובב ערבים או לא, אף צד לא מספק את אותו "מסמך דוקומנטרי נדיר" שמובטח על העטיפה. העיסוק למשל, בטענת הביטחוניזם של ברק, שהתבטא בהתרת החיסולים ובהפסד צורב לחבריו השופטים בבג"צ עם חוק האזרחות למשל (שכלל לא אוזכר בסרט, למרות היותו קו שבר משמעותי בתקופת כהונתו) היה זניח וחבל – תדמיתו הציבורית של ברק כעוד סססמולן הייתה זוכה לפחות לדיון מעניין.

בחלק השני, צריך להסתכל לתוך מערת הטוקבקים האפלה שאנחנו חיים בה, שבה בהפסקת הפרסומות על המגן הגדול מכולם של חופש הביטוי וכבוד האדם וחירותו הצליח קונגלומרט סלולר להעלים עם שלם. בשוט הסיום המניפולטיבי והמטריד של "השופט", מוקרן מעין סרטון של חיילים מסתערים על רקע הטון הדרמטי של לנדס, שמודיע לנו איך ייראה העתיד שלנו אם לא נגן על בית המשפט העליון, כלומר על המורשת של אהרן ברק. חיוך ציני מתפשט על השפתיים: גם לא חידש, וגם עשה סרט תדמיתי לחותן. זה היה חלק מהמוהר?

ואז, באותה נקודה, חשבתי על הפעם האחרונה שבה אני חיפשתי את הנשיא לשעבר. זה היה ביום העצמאות, בזמן שהמנגל היה בעיצומו, הבשר על האש היה הזקפה הלאומית וקרטון הנפנוף היה האמנים שלא שירתו בצבא. תהיתי היכן האמן האמיץ, שיבקש מהנשיא שיתנו לו לעבוד מבלי להתחייב על קאבר להמנון של גולני. לא היו אמנים כאלו, כי לא היה להם אהרן ברק לפנות אליו. לכן, בין חוסר העניין ב"השופט" לבין החשיבות ההיסטורית של תיעוד המפעל המשפיע על כל אחת ואחד מאיתנו של האיש הזה, אני בוחר להשתעמם ולהשתאות מחדש. לא רק על מי שאהרון ברק היה עבור הציבוריות הישראלית, אלא עבור הזמנים בהם הוא איננו. הזמנים בהם אני יכול לכתוב "הלוואי ולא הייתי משרת בגוף שחושב שאני הרכוש שלו" ולהמשיך להתפרנס, בתחושה ששעון החול התהפך. יכול להיות שאלו הימים האחרונים בהם אוכל לעשות זאת. ייתכן ואלו הימים האחרונים בהם סרט על אהרן ברק יהיה מותר בשידור בטלוויזיה ורק בשל כך – טוב שהוא שודר.