חלום הבלהה של כל הורה הוא שהילד שלו ילך לעולם הבא לפניו. מבלי להיכנס למשמעויות הפסיכולוגיות, הפילוסופיות או המקאבריות שיש למחשבה הזו, מדובר פה בראש ובראשונה בעניין של צדק: אני יצרתי, לכן אני צריך ללכת קודם. אמנם המשוואה לא מאוד הוגנת וברורה משום שמוות הוא מוות, אולם בתודעה הכללית דומה שההתמודדות של הורים עם האפשרות של מות בנם או בתם קשה עשרות מונים מהמצב ההפוך.
ב"קשת בשחור לבן", ספר הביכורים של ענת קלו-לברון, מספרת המחברת על דרך החתחתים שלה ושל משפחתה מרגע גילוי מחלת הסרטן של בתה. בגיל שנתיים וחצי מתגלה לפתע גוש מדאיג בגופה של נעמה. לאחר סדרת בדיקות מתברר שזהו גידול ממאיר, ולאורך הספר מתארת קלו-לברון את המאבק העיקש במלאך המוות עד לסוף הטוב. אל תראו בגילוי הזה ספוילר, שכן כמעט בכל מקום בספר מפוזרים רמזים על הניצחון העתיד לבוא, וכבר מהפתיחה ניתן להבין שלא מדובר פה בסוחט דמעות.
קלו-לברון לא שמה דגש על התוצאה אלא על הדרך, משום שבדרך רצופת מכשולים כל כך רבים, גם הגאולה, אם תבוא, עלולה לגרור עמה מחיר כבד. התהליך, ארוך ככל שיהיה, נשמע כאילו הוא נמתח על ציר אחד: ילדה חולה, משפחה מתמודדת, ילדה מבריאה. אלא שהמחלה היא אולי הנושא המרכזי, אבל בוודאי לא היחיד. מי שעבר, לא עלינו, חוויה בלתי מרנינה שכזו, יודע שמדובר במשהו הרבה יותר מורכב. מערכת היחסים עם בן הזוג משתבשת, הילדים האחרים מרגישים מוזנחים בשל תשומת הלב המוענקת כולה לילד החולה, אורח החיים החדש מחייב הקרבות כספיות לא פשוטות ומעל לכל משתררת תחושת האשמה הכבדה של "מה יכולנו לעשות כדי למנוע את זה".
קצוץ בכבד
בשל כל אלה ולפי האיור המשובח והמלנכולי על הכריכה, של ילדה עצובה אוחזת בשני בלונים על רקע ירוק דהוי של בתי חולים, ניתן לטעות ולחשוב שנזכה להשתפכויות והתייפחויות שיקהו את ההמתנה לסוף הטוב. מהבחינה הזו מדובר בהפתעה נעימה, משום שקלו-לברון עושה הכל כדי לא להכביד. הספר כתוב בשפה קלילה ושוטפת, כשלמעשה לא מדובר ברומן, אלא במונולוג שמגולל את ההתרחשויות מרגע הגילוי ועד לפתרון. היא יודעת שספרים רבים נכתבו כבר על מחלת הסרטן וההתמודדות עמה, ולכן לא מתאמצת לתת את ההרגשה שהמציאה את הגלגל, לא משתמשת בשפה גבוהה, מפשטת תהליכים, מסבירה מונחים ובסך הכל נותנת מדריך מעניין וקליל יחסית לפלטפורמה הכבדה שעליה מונחת תשתית הסיפור.
ניתוח מזווית ספרותית מגלה ב"קשת בשחור-לבן" לא מעט בעייתיות. העלילה לוקה בדרך כלל בחד-מימדיות, אחדים מהפתרונות למשוואות נראים קלים מדי מחמת קיצורי דרך, הסאב-טקסט לא קיים כמעט ואין לקח פילוסופי שאפשר לנצור (מלבד מספר דיאלוגים מעניינים בין האמהות בבית החולים). בנוסף, הוא גדוש בסכריניות, מה שדי מעורר תחושה של שמאלציות-יתר. לפעמים קשה לסבול את האמירות הבנאליות של "הילד שלי הכי חכם" או "הילדה שלי הכי יפה", שחוזרות לא מעט פעמים מתוך הרבה גרונות. אבל מותר לעשות הנחה גדולה ולא לפשפש בציציות, משום שעל כל החסרונות הללו מחפה קלו-לברון בכך שהיא מציגה סיפור מנקודת המבט הכי אותנטית, של אם שהסתכלה למוות של בתה בעיניים והמוות השפיל את עיניו. "קשת בשחור לבן" מתאר סיטואציה מאוד לא פשוטה מזווית אחרת מחויכת, גדושה בציניות בטעם טוב ובהרבה הומור עצמי, מבלי להלאות את הקורא. זהו ניסיון נאה להתמודד עם תהליך קודר, ארוך ומדאיג בדרך שפויה והגיונית. קשה לקרוא ל"קשת בשחור-לבן" יצירה ספרותית, אך מותר ואף רצוי לראות בו שיעור מעולה לחיים. שיעור שהלוואי ולא נזדקק לו בעתיד.