סתמי, יא מפונקת!

השמועות על הקיץ הגיעו גם אלי, עת מתחתי את שמיכת הפוך עד לגובה הכתפיים, כדי למתן את השפעתו של המזגן האימתני שרשף מעליי. גאוותה של הדירה המזגן הזה, עולה בחשיבותו על קירות הבית שנרכש זה מכבר. הוא ניצב בגאון סמוך לתקרה, חזיתו נפוחה בהתרסה, ומשם הוא חולש עד אחרון החדרים. אפילו המזגן בחדר השינה נודם כשהלה מתחיל לפעול, בהתחלה בנשיפה קצרה, ומיד אחר כך בהמהום עדין שמבשר בסמכותיות שקטה לכל הנוכחים: אלמלא אני הייתם שרועים על הרצפה כסחבות, מנסים לדלות עקצוצים של קור מבעד לפרקט, מטנפים את אריחי העץ החדשים בזיעת גופכם. מאז חולצת הוינטאז' ההיא משוק הפשפשים לא היתה לי רכישה מוצלחת מזו.

והנה באחד מלילות השבוע, את מבטי ההערצה שתליתי בו גנב מסך הטלוויזיה. הפרסומת שהוקרנה בישרה על יציאתה לשוק של קופסה שחורה ומבהיקה, מזגן חרישי, שקט כדג אילם, שמצנן את סביבתו בלי להניד עפעף ובעיקר בלי להוציא הגה. ומתברר שמזגן כזה הוא בדיוק מה שנדרש כרגע לגיבורת התשדיר, ילדה בת 8 שמאיימת לעזוב את הבית שהמזגן הישן שלה מרעיש.

איזו ילדה מפונקת! כשאני הייתי בגילה מזגנים פעלו רק בסניף הבנק ובימי מיתון גם הם שבקו חיים. מאווררים ומגבות ספוגות במים קרים, אלה שמרו על שפיותינו בימי הקיץ, ובוודאי היא תתפלא לגלות שכלל לא ידענו שאנחנו אמורים להתעלף מחום. קוששנו את פרנסותינו לצליל להביו של מאוורר בצבע טורקיז מזעזע, סעדנו את ארוחותינו בחצי גוף חשוף, ניהלו את שיחות הסלון שלנו תוך ניגוב אגבי של המצח וכשרצינו לשאוף סיגריה יצאנו למרפסת ונתנו לאוויר הדליל שעוד שרד את העיר לקרר את גופינו והיינו מאושרים ושמחים בחלקינו. וכשהגיעו המזגנים - וקשה להאמין, אבל הם לא היו מראה נפוץ במיוחד בתחילת שנות ה-80 – לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. היה נדמה לנו שכוחות הטבע סרים לשליטתנו. אמנם הפרימיטיוויים האלה הרעידו את קירות הבית בנהימתם, אבל בעיננו נדמתה השאגה שלהם לשירי ערש, וכך נרדמנו.

שנים אחר כך, כשמזגני הקיר החלו לתפוס את מקומן של המכונות בעלות המנוע שהשתלשל לרחוב דרך המרפסת, ואיתם שלט שבעזרתו אפשר לכוון את הטמפרטורה ברמה של מעלות בודדות, לא נותר לנו אלא להשתרע על הספה נטולי דאגות בעולם הזה.

והנה באה זאת מהפרסומת ומתלוננת שאפילו הפלא הטכנולוגי הזה מפר את שנתה. מי חשב בכלל שהוא משמיע קול המזגן הזה, עד שהעוללה העקשנית הזאת חשפה את הבעיה, שכלל לא שמתי לב שהיא קיימת. לא שהיא טועה: המזגן החדש שלי באמת משמיע מין לחישה כזאת כשהוא פועל, וכשמטים אוזן אכן מדובר בצליל חסר חן, מיותר, שיכול לעצבן אם מנסים להירדם. לא שאני צריך את המפרסמים כדי לדעת מה חסר לי בחיים, אבל איכשהו הם תמיד שם כדי להרחיק אותי צעד אחד מתחושת הסיפוק. לעד הם ידאגו לסמן עבורי את מרחק הפסיעה מהאושר. את דלות חיי ביחס לאפשרויות. ובכל זאת, כשאני רוצה שקט, אני מעדיף לסגור את הטלוויזיה.