פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמהלמהדינגדונג

      המופע של Why? סבל מנפילות מתח, אבל למזלו היה לו את הקהל הכי טוב בעולם שיסחוב אותו למעלה. עינב שיף עונה

      שמהלמהדינגדונג

      (צילום: אבי כהן, עריכת וידאו: בת גולן, תודה לתאורן אפיק פלג)

      ההופעה של Why? אמש בבארבי בתל אביב הוכיחה שבסופו של דייט ראשון מוצלח במיוחד, לא עולים לדירה, אלא מחליפים מספרי טלפון ומצפים בקוצר רוח לפעם הבאה. ככה זה שהלהקה הלא ממש מוגדרת הזו - בין היפ-הופ אינטלקטואלי לפולק מונוטוני - פגשה קהל האדיר שלא מקבל מספיק סיבות לצאת מהבית ואמש הרעיף אהבה שריגשה גם את אחרון הציניקנים שחשב לעצמו "נו, עוד הייפ שעומד להתפוגג".

      זה התחיל בסאונד המעולה – כל תו בקלידים לצד כל ויברציה של הויברפון, שירה ברורה וצלולה ובס בשרי החליקו את העיכול למוזיקה הנונ-UPרית של ההרכב האמריקאי. זה היה בית ספר לכל הרוק הישראלי, שבמקום לשלוח נציג שיעמוד ליד הקונסולה ויבין איך צריכה להישמע הופעה, לפצח את האעלק סוד הזה, אלוהים יודע איפה הוא התחפר. לא פלא שהמוזיקאי היחיד שנצפה שם מלבד להקת החימום (Dysfunctional Heroes בליהוק מדויק ונבון) היה קוב, שבאלבומו האחרון היה אחראי לכמה מהצלילים והמהלכים המעודכנים הבודדים ברוק הישראלי בשלוש השנים האחרונות. רע מוכיח, למשל, לא נצפה שם.

      הפסד שלו. הוא פספס את יוני וולף, כותב מוכשר עם נוכחות מבוישת אך יעילה, בטח כשנראה שיש לך שלוש ידיים. לצידו, אחיו ג'וזיה שהוא האירוע המרכזי של המופע, עם תצוגת תכלית משולבת בין ויברפון לתופים שהעניקו ל-Why? את הערך המוסף המוזיקלי שהם זקוקים לו. נכון, המופע של Why? סובל מלא מעט נפילות מתח, בעיקר כשוולף חותך מקטעי ההיפ הופ לבלדות נטולות ריף חשמלי משמעותי. העיצוב של הסט, שנתן לא מעט להיטים בהתחלה ('These Few Presidents" למשל) ושמר כמה אסים לסוף, הביא לעתים למחשבות על כך שהופעה קצרה היא לפעמים הדרך הטובה ביותר למצות את פוטנציאל הלייב שלך; בוודאי כשמדובר בלהקה עם נופך טקסטואלי כמו Why?. וכאן, הגיעו לעזרתם של האחים וולף והלהקה הנשק הגרעיני של הערב.

      היה נפלא להיות חלק ממאות אנשים שלתדהמת כולם שרו בעל פה, הצטרפו לפזמונים, הניפו ידיים לצדדים כאילו מדובר ב-"Never Let Me Down Again" של דפש מוד בפארק. Why? לא תמיד ידעו איך לקבל את האהבה הזו, ונראה שהם בודקים האם הם לא עירומים בטעות, אחרת מדוע כל כך הרבה אנשים מסתכלים עליהם ומחייכים. ברגע השיא, יוני וולף נתן לקהל לשיר את השורה האחרונה ב- "These Few Presidents" ובאותו הרגע קינן החשש שהוא עומד להיות מובך באולם מהדהד משתיקה. ואז, אנשים שאיני מכיר, איני חייב להם כלום והם לא מכירים אותי ענו לו בשורה הכל כך מוחצת "הלוויה שלך היא כזו שאטוס אליה מכל מקום" והלב נפתח מלהאמין שלא פיצ'פורק ולא גרביים – להקת אינדי איכותית ומוערכת נחתה בזמן אמת בישראל והיה מי שיקבל את פניה, שלא לדבר על מלחמת ההתשה שנוהלה בחוץ עד שאחרון רוכשי החולצות קיבל את החתימה והצילום שלו. עכשיו, כשהחלפנו טלפונים וחשבונות טוויטר, נתראה בשנה הבאה ואז – נעלה הביתה לשמוע כמה תקליטים.