רעל בעיניים

אחרי ההצלחה של "בופור" ו"ואלס עם באשיר" בארץ ובחו"ל התחוור לכולנו כמה פוטוגנית היא תחושת ה"יורים ובוכים". אין מיקום הולם יותר משדותיה, עריה החרבות ונופיה של שכנתנו הצפונית לערוך בו את חשבון הנפש ולרחוץ את מצפוננו. "לבנון" של שמוליק מעוז מחזיר אותנו ליוני 1982 דרך מערכת היחסים הדחוסה המתקיימת בתוך טנק אחד שנשלח אל תוך לב המאפליה. "האדם שבטנק ינצח" אומרת הסיסמה, אבל סרטו של מעוז עושה הכל להראות לנו עד כמה קשה להיות אותו אדם בתוך הטנק. הטנק הוא מחד מלכודת מוות - "קרנף" במטווח ברווזים - אבל השהות בו היא גם מצב נפשי. הטנק הופך למיקרוקוסמוס, למטאפורה לבוץ הלבנוני. הבמאי שמוליק מעוז מביא את סיפור המלחמה האישי שלו – סיפורם של ארבעה חיילים בני עשרים שנשלחו "לנקות את השטח" מהשאריות שהותירו הפגזות חיל האוויר. מה שאמור היה להיות מבצע קל לביצוע - "טיול בפארק" מנקודת המבט של מתכנני המבצע – הופך לסיוט. נקודת המבט מתוך הטנק, צלב הכוונת דרכו רואים סצנות שלמות בסרט, יוצרת תחושה מכוונת של קלסטרופוביה וחוסר אונים. מעוז משחק לאורך הסרט כולו עם המרחק הרגשי והאסתטי שאנו כצופים מנסים לגייס לנו ככלי הגנה מפני הזוועות שאנו נחשפים להם.

הצילומים בלבנון נראים כמו ציור. גיורא ביח עשה עבודה נפלאה והצבעים ב"לבנון" רוצים לפרוץ מהמסך כשבסרט יש אזכורים רבים לתמונות קלאסיות מתולדות האמנות. סיוט או פיוט, שמוליק מעוז לא מוכן לתחום או לתת למסך להכיל את חווית הנסיעה בטנק. האלימות שהחיילים מוקפים בה, הלחץ בו הם שרויים, תחושת המחנק וחוסר האונים, לצד הרגעים האבסורדיים שבמלחמה בהם לא ברור אם מדובר בהזיה או במציאות, הופכים את הסבל של ארבעת החיילים במידת מה לסבל שלנו.

המשחק מצוין וקל להזדהות ולסמפט את החיספוס של אושרי כהן, ההיסוס והלבטים של יואב דונט ומיכאל מושונוב והניסיונות להישאר בשליטה של מפקד הכוחות הרגליים, זוהר שטראוס, ושל מפקד הטנק, איתי טיראן (שמהפנט ביכולתו להכנס ולצאת מדמויות וממצבים נפשיים קיצוניים על סף השיגעון ממש בדומה לסרט "בית אבי"). סצנה בלתי נשכחת במיוחד היא זו שבה משפחה לבנונית נוצרית נלקחת כבני ערובה על ידי טרוריסטים והחיילים מצווים לירות ויהי מה. הצפייה במתרחש דרך הכוונת פועלת במכוון להגביר את הדרמה ולהדגיש את הדילמה של התותחן שנדרש לירות. מעוז לא מרשה לנו לשמור על ריחוק וניכור לעומת הסבל שחווים בני המשפחה וההלם של האם. גם אנחנו מוכנסים אל תוך הסצנה, בכפייה.

"לבנון" אמנם עוסק במלחמת לבנון הראשונה, אבל החזרה המכוונת על הבדיחה שלפי החוק הבינלאומי אסור להשתמש בזרחן ולכן הוא מכונה בשם אחר, לא מאפשרים לצופים בידוד מהכאן והעכשיו או מהעובדה שאחרי לבנון של 82, קיבלנו עוד מלחמת לבנון. מאידך, למרות הצילום היפהפה, המשחק המצוין והרושם החזק שמשאיר הסרט, יש כאן תחושה שמעוז היה יכול ללכת רחוק יותר; ניתן לקרוא את ההיסוס של התותחן לירות כקריאה לסרבנות, כהתנגדות לנסיבות שאמנם לא בחרנו בהן אבל אנו פועלים בתוכן. הפוטנציאל הלא ממומש של הסרט לסרבנות, לצד שימת הדגש על הסבל שלנו, מגמדות את האפקטיביות של "לבנון". לצד הצגת הסבל והדילמות שלנו, מעוז יכול היה לספר גם (לשם שינוי) על הצד השני שקשור לנוכחות שלנו בשטחו.

לעומת "לבנון" שממקם עצמו במילייה המוכר של הסבל שלנו, "עג'מי" מישיר מבט לעולם שהקהל הישראלי לא מכיר, מורשה, רוצה, או יכול להיכנס לתוכו. זהו עולם של פשע וסמים, עולם של כנופיות, של פושעים ושוהים בלתי-חוקיים, אבל גם עולם בו אנשים רוצים לחיות חיים נורמלים ומוגנים ולהרגיש בו בטוחים. "עג'מי" מציג לנו את מאזן הכוחות השברירי כל כך בין ערבים-ישראלים, בדואים, פלשתינאים, שוטרים, חיילים, ויהודים שאינם משרתים בכוחות הביטחון. מאזן כוחות זה הוא חומר נפץ מסוכן עד כדי כך שאפילו מי שנמצא בשוליו או נקלע לקרבתו ייפגע בטעות. התוצאה מהממת וסוחפת. "עג'מי" הוא בשל ומרשים כל כך, מפגן כוח של כשרון, מקוריות, מעוף והבנה קולנועית, שמדהים לחשוב שזהו סרטם הראשון של יוצריו, סקאנדר קופטי וירון שני. השניים, שעבדו על הסרט כשבע שנים, משאירים את הצופים חסרי נשימה, שמוטי לסת מהלם וכאובי לב.

קופטי ושני שולטים במדיום עד כדי כך שבאמצעות הצילום המעולה (בועז יהונתן יעקב), העריכה המתוחכמת (שני וקופטי) והתסריט המפתיע והמהודק (כן, שוב שני וקופטי) הם יודעים להעלות לקהל את הדופק, לשמור על מתח ודריכות גבוהה כמעט לכל אורך הסרט ומצליחים להפתיע בכמה פיתולים עוצמתיים בסופו. הרגעים בהם המתח מעט יורד, בהם הסרט מקבל קצת "בטן", הם מכוונים ונועדו לאפשר עומק רגשי לדמויות ולחשוף אותנו לרבדים ומורכבויות נוספות. מאחר וכל שחקני הסרט אינם שחקנים מקצועיים - קופטי עצמו משחק את אחת הדמויות בסרט ומתחבב ומכמיר את לב הקהל – מפתיע המשחק המצוין שנרשם לזכותם. השפה בסרט משלבת עברית וערבית וגם כמה בדיחות הגזורות מסגנון הדיבור השכונתי: "יאללה אוחתי" פונה אחד השחקנים לחברו; "יש לי צמרמורת בביצים" אחד הבחורים יורד על חברו שמתרגש ממשהו; או "אוטו חרבנה".

"עג'מי" אינו סרט קל לצפייה, הוא אלים, מחוספס, רובו דובר ערבית, אורכו כמעט שעתיים והוא מציג תמונת מצב מייאשת. הסרט זכה לציון לשבח בפסטיבל קאן וסביר להניח שיזכה גם בפרס וולג'ין שיוענק עם נעילת פסטיבל ירושלים בסוף השבוע. בהקרנה בפסטיבל הודו היוצרים לכל יפו שהתגייסה לעזור להם: לאנשים שנתנו מכוניות ובתים ועמדו לרשות ההפקה. התמיכה חסרת התקדים של יפו ראויה לציון גם בגלל ש"עג'מי רחוק מלהיות תשדיר שירות לשכונה. המציאות האלימה ומעגל הדמים שהסרט חושף בפנינו הוא פורטרט של מורכבות המצב בו כל הסיפורים שלובים זה בזה וגורלותיהם של הדמויות מחוברות כאילו הם הסתבכו בקורי עכביש כשאין דרך לצאת מהמלכוד הזה. דרך הסיפורים הפרטיים מתגלה לנו פסיפס מייאש ודטרמיניסטי שאין דרך להימלט מההרס שהוא ממיט על כל מי שכרוך בו. דרך הסיפורים הפרטיים והטראגיות בה הם שלובים זה בזה, מתגלה בפנינו תמונת מצב רחבה יותר ובזו גם טמונה גדולתו של הסרט שמצליח להביא את התמונה הגדולה דרך המקרה הפרטי. "עג'מי" הוא סרט אמיץ, הישג נדיר, לא ראיתם עדין דבר כזה.