עם בוא הקיץ: אמני האינדי נכנסים לדיכאון מענג

הצמד ג'ונזי אנד אלכס, שלאחרונה שינה את שמו ל-Riceboy Sleeps מורכב מג'ונסי בריגסון (הסולן של סיגור רוס) ובן זוגו, אלכס סאמרס (בימים כתיקונם הוא אמן וידיאו וגרפיקאי שאחראי על אחוזים נכבדים מהארט של סיגור רוס). ביחד הם נשמעים כמו הגרסה העירומה של סיגור רוס - אין וואקלס, המוזיקה מופשטת יותר, איטית יותר ומן הסתם, מורכבת פחות. אבל הפסטורליות והיופי עדיין נמצאים עמוק בפנים, זה כנראה קשור לגנים של ג'ונסי, לאיסלנד, או לשניהם.

אם הייתי היפי, הייתי אומר לכם שהמיקס של השבוע מתחיל בשקט כי צריך לבנות את הרגש מלמטה, לתת לו לחדור עמוק לגוף ולהתפשט בהילוך איטי. למזלכם, שערי לא מג'ויף ואני כן משתמש בדאודורנט, ולכן אני לא הולך לתרץ את ההתחלה העדינה למדי של השבוע - שתמשך לעוד כמה שירים מקסימים - באיזושהי אג'נדה מצ'וקמקת. כפי שאמרתי כבר, בקיץ אמני האינדי שוקעים בדיכאון. הנה ההוכחה.

רק בשבוע שעבר דיברנו על החזרה הצפויה של הופ סנדובל לעולם והנה, כבר נוחת הקטע הראשון מתוך האלבום השני שלה עם ה-Warm Inventions. כיף לשמוע שסנדובל לא השתנתה כלל; הקול שלה הוא עדיין הדבר הכי יפה שיש והשיר הזה נשמע בדיוק - אבל בדיוק! - כפי שהיה בימיה הישנים. אני מרוצה, יש אמנים שצריכים לדרוך במקום לנצח.

רק אתמול בלילה יוני וולף ו-Why? הופיעו בבארבי והנה, הילדים כבר זנחו את כל השירים שהם ניגנו לטובת הסינגל החדש הנ"ל שיגיע עם האלבום הקרב "Eskimo Snow". כפי שוולף הבטיח בלא מעט ראיונות, האלבום החדש יהיה אפל יותר, שקט יותר והכי פחות היפ-הופי מכל הריליסים של הלהקה עד היום. הקטע המדהים הזה מדגים כמה טוב הא הכיוון החדש.

אחרי ששמענו כמעט כל שיר של דן בלאק בשלל ואריאציות ואיכויות משתנות, הגיע האלבום השבוע ולא אכזב. הגרסאות הסופיות מדויקות ומוצלחות, ואפילו, בין כל הקטעים המוכרים, מסתתרים להם רגעים כמו "Cocoon" שרק חפרני הרשת הגדולים ביותר שמעו לפני שהריליס הרשמי יצא.

כריס גרנאו הוא מסוג הזמרים האלו שצריך לחפש תמונות שלהם בגוגל לפני שמחליטים סופית אם הם גבר או אישה. הקול הגבוה והאווירה התאטרלית יכולים לבלבל גם את אנטוני. ואגב אנטוני - איפה הוא? במשך כמה שנים הוא היה בכל אלבום ובכל עיתון ופתאום, מאז Hercules and Love Affair בלעה אותו האדמה.

הסינגל חדש של מודסט מאוס הוא ממש לא מה שאתם מדיימנים שהוא.

הסינגל החדש של הקליאנטורה הוא בדיוק מה שאתם מדמיינים שהוא.

האלבום החדש של הדודו שיגיע רשמית בספטמבר, "Time To Die", דלף שבוע שעבר לרשת ואחרי שמיעה אחת בודדה מסתמן שגורלו יהיה כמו של הבכורה: כולם יגידו כמה שהוא יפה (בצדק) אבל אף אחד לא באמת יחרוש עליו שוב ושוב.

ריליסים החדשים של ג'יי ריטארד תמיד משמחים אותי, גם אם יש 30 מהם בחודש. בשבוע שעבר דלף "Watch Me Fall", האלבום המלא החדש של האיש והגאראג', וכן, הוא מעולה כמו שאר החומרים שלו.

הסופר גרופ הנוכחי של ג'ק ווייט לא עושה לי את זה. יש בו את אליסון מוסהארט מהקילס, את ג'ק לורנס מה-Raconteurs ואת דין פריטיטה מ-Queens of the Stoneage וביחד הם לא מרגשים את הילדים כלל. בכל אלבום הבכורה שלהם יש שני שירים מוצלחים - אחד היה במדור לפני מספר חודשים והשני הוא "Bone House".

בדרך כלל, המשימה של בורמה לא בקטע של להיות מעניינים, אבל הסינגל החדש שלהם הוא די אדיר. מדהים שכל מה שצריך לעשות זה לתת לשיר שם מסיבתי ופשטני כמו "1, 2, 3, מסיבהה!" ומיד אווירה כיפית משתלטת על הכל.

ואם כבר אנחנו באווירה של גיטרות דופקות, נסיים עם קומנדר ונוס - להקה שהיום נכנסת לקטוגריה של "מה שהמבוגרים אוהבים", אבל בזמנו, מ-1995 ועד 1997, היתה של הילדים ובשביל הילדים. מדובר באחד מהרגעים הראשונים של Saddle Creek וכל חברי הלהקה התפתחו לכיוונים שאתם בטח מכירים. קונור אוברסט הפך לברייט אייז, טים קאשר הלך לקרסיב ולגוד לייף, וטוד פינק ומט באוון הקימו את הפיינט. מי שאוהב את אוברסט בשנים האחרונות ולא מודע לעבר שלו ולהרכבים שבהם היה חבר, יהיה בהלם מוחלט שישמע איך אוברסט ידע לצרוח בתור נער מתבגר. ויודעים מה? לא מדובר בסתם "קטע", זה נשמע ממש טוב.