רשמקול 56

את מהדורת השבוע המעורבבת למדי אנחנו פותחים עם קטע חדש של פלואטינג פוינטס – ביום מוסמך לרפואה שעוסק בחקר תרופה לסרטן ובלילה אחד המוזיקאים המעניינים והשאפתניים של השנה האחרונה. עם מספר מצומצם של קטעים שבין דאבסטפ לתנועת ההיפ-הופ החדשה הוא כבר מסובב ראשים למכביר, מופיע עם להקה של כ-14 נגנים, ואחראי לאחד הקטעים האוהבים עליי עד כה השנה – "Love Me Like This", שהוא בכלל מעין דיסקו-בוגי או דיפ-האוס איטי שכזה (ראו רשמקול 36).

משפחת קרונק תעשיות שייכים לגל מפיקי דיסקו חדשים, שמעדיפים את הדאביות והביטים השמנים על פני האפיות הקוסמית/איטלו-דיסקואית של חבריהם הסקנדינבים וחקייניהם. כאן הם מגישים אווירה אפרו-ביטית שבורה, שמובילה אותנו בבטחה לשיר הראשון של המהדורה. נראה לי גם שזהו סימפול של אובמה שם בברייק האחרון, תקנו אותי אם אני טועה.

המון זמן שלא נפל לידי קטע אפרו-ביט שכה מצא חן בעיני, ומלבד זאת שהוא יצא בלייבל מיפן אני לא יודע עליו או על המבצעת כמעט דבר. עמוד המיי ספייס שלה מלמד שהיא לא רק וון-היט וונדר, אך לצערי טרם הספקתי לחקור אותו הלאה. עם הזמנה כזו לצלול עימה לים האהבה, זה רק עניין של זמן שנעמיק את הכרתנו.

מי שבטוח סומך על אהבה הוא מאייר הות'ורן – שכבר הופיע אצלנו מספר פעמים בחצי השנה האחרונה. השבוע הודיעה חברת התקליטים שלו על מועד יציאת האלבום המלא, אותו כבר ניתן להזמין אצלם באתר, כולל בונוס תקליטון ויניל של "4!

הקטע הפותח את אלבום האולפן השני של הסופר-גרופ הניו-זילנדי, שכמו קודמו, עורר סקרנות וציפיות שמאוד קשה לעמוד בהן. למרבה השמחה, ועל אף רושם שעלולה להותיר האזנה שטחית, גם הפעם הם הצליחו להפיק אלבום עשיר שגם אחרי עשרות האזנות ממשיך לחשוף רבדים מפתיעים של יופי ומורכבות.

קולקטיב סא-רא האמריקאים הוציא סופסוף את אלבום הבכורה שלו – "Nuclear Evolution: The Age of Love" – כאשר בעת ההמתנה ארוכת השנים לקראתו כבר הפכו למפיקים מבוקשים שגויסו לעבודה עם כוכבים כקנייה ווסט ואריקה באדו. אין ספק שיש בו כמה קטעים נהדרים, חדשים כזה שכאן או "Love Czars", לצד קטעי הבכורה המדהימים "Death of a Star" ו-"Double Dutch" (שיצאו כבר ב-2004), אך את דעתי עליו כשלם עדיין לא גיבשתי.

הרכב לונדוני שטרם הוחתם בלייבל כלשהו ועושה ערבוביה של רגאיי והיפ-הופ בניחוחות טרופיים, כאן עם "Brap" המדבק שצץ בבלוג של Mad Decent. כייפי וקייצי להפליא.

נדמה לי שקטעי R&B שמצליחים לשמור על איזון נכון בין קיטש לנשמה יותר קשה למצוא מאשר בשנים עברו (זוכרים את פריחת הנו-סול של תחילת שנות ה-2000?). אילה ג'יי, אחיו הצעיר של ג'יי דילה, סוגר לנו את הפינה הזו בינתיים. ויש לשיר גם רמקיס באסי ואפל של Nobody, מפיק מהווסט-קוסט מסביבתו של פליינג לוטוס, שמסקרן את החברים בגזרת הבאסים.

משם, בגזרת הבאסים, גם מגיחה הפנינה הזו של גווידו, חבר מבריסטול של ג'וקר עליו דיברנו בשבוע שעבר (מצורף שוב לינק לראיון עימם באתר הגארדיאן). בדרך-כלל מפיק דאבסטפ מהזן העמוק, וכאן עם קטע יוצא דופן ביופיו במטפו היפ-הופי.

הקטע האוהב עליי מאלבומו החדש והמוצלח של מוס דף. הרבה בזכות הבית של סליק ריק שבחלקו השני.

קטע שני השבוע מבית סטונז ת'רואו, מהצד ההיפ-הופי שעימו היו מזוהים לפני שהחלו להתפשט למלא כיוונים בו-זמנית, כמו הסול-פאנק הרטרואי של מאייר הות'ורן שהופיע קודם או קדחת האייטיז בחסות דיים פאנק, ברון זן וג'יימס פאנטס שאנו מרבים לסקר פה. מאדליב על הביט, ו-MED (המוכר גם כ-Medaphor ו-Wildchild) על הראפ וסימפול סול אחד מושלם.

הרהור בקול רם: האם הפריחה בגזרת הביטים יכולה ללמד משהו על המחסור בגזרת הנו-סול? בעוד הראשונה אינה תלויה בדבר מלבד אולפן ביתי והתלהבות בחוגים הנכונים, אמני סול כמעט תמיד היו תלויים באנשי A&R והפקות אולפן רציניות שיפיקו מהם את מירב הפוטנציאל וגם אז הסתכמו ב-3-4 שירים באמת טובים לאלבום. האם למצבה של תעשיית המוזיקה, ובעיקר היעלמותן של אותן חוליות קישור ושווקי ביניים, קשר לדעיכתו של ז'אנר הנו-סול שכל הזמן התנודד בין האנדרגראונד למיינסטרים?

אז הנה דוגמה שכמעט מתעלה מעל הסוגיה הנ"ל: קטע זה לקוח מתוך האי.פי המעולה "Room Mist" של Nadsroic הסקוטים, שת"פ בין הזמרת Ciorsdan Brown לאשף הביטים הדסון מוהוק, שמבקר אצלנו לא לראשונה. שילוב מרתק של R&B עתידני וביטים מלוכלכים שיכולים להעיף את הרחבה הנכונה ברגע הנכון.