טוויסט וטעמי

כשנוטוויסט ביצעו את "Pick Up The Phone" בתור השיר השני בלבד בסט, הגבות שהורמו היו מחשמלות לא פחות מהאווירה ב-"Neon Golden" של הלהקה. כך, כבר בשיר השני, נוטוויסט הסירו מעליהם את עולו של הלהיט ועברו לשלב הבא – מלחמה בלתי מתפשרת בדימוי החיצוני שלהם שמשדר קור וניכור. החבורה הגרמנית עשתה כל שביכולתה כדי לא להתעטף בסוודר מוזיקלי והרימה הופעה מלאת פידבקים ודיסטורשנים, שהתגברו לא פעם על הסגולות האלקטרוניות שלהם עצמם, ולו בשביל להרגיש את הדם של הרוקנרול זורם בעורקים הקפואים של האינדיטרוניקה.

זו הייתה בחירה קודם כל מעניינת כיוון שהיא הציבה סימן שאלה בסוף המשפט, במקום סימן קריאה מהדהד – האם להקה צריכה להיאבק בזהות שלה כדי להישאר רלוונטית על הבמה? ההופעה בבארבי אמש סיפקה תשובה חלקית. עד ההדרן, נוטוויסט היו לא יציבים ושיחקו פינג פונג עם הראש המתנענע של הקהל, שלעתים ללא שום קשר למבנה השיר עצמו, נקלע לקרב גירזונים שנדמה ונועד לשעשע בעיקר את הלהקה.

זה לא שנוטוויסט הם לא חבורה של נגני כלים מעולים (במיוחד המתופף, אנדי האברל), שהגיעו בשלב כלשהו לרמת איזון מצוינת בינם לבין עצמם, כך שניתן להבחין בצבע הייחודי של כל נגן. כשקירות הדיסטורשן נפתחו בתזמון הנכון, החלק הראשון של המופע אופיין בעיקר בתהייה – להיכן נעלם כל הרוקנרול הזה עד עכשיו? ועל חשבון מה הוא מגיע?

העבודה המוזיקלית של נוטויסט על המופע עצמו, נראתה כמו עבודה על תקליט שלם - גישושים, תהיות, ניסיונות ולבסוף תוצאה מוגמרת. כיוון שלא הרבה להקות מרשות לעצמן לשחק בדמיון חופשי עם הצליל הייחודי שלהם, זה היה מרתק, גם אם לא תמיד מוצלח. הקהל הגיב לתהליך הזה בחום, אך ניכר כי קשה היה לו להישאב לרגע שבו הראש מתחבר לרגליים ומייצר את הסחף שהיה הופך את הערב מעוד הופעת חו"ל בין רבות – לאירוע שעומד בפני עצמו. עד ההדרן.

"Good Lies", שפותח את אלבומם האחרון של נוטוויסט, הוא שיר נפלא. יש לו ריף שמזכיר לי קצת את "Regret" של ניו אורדר עם אסתטיקה שוגייזית מובהקת. המבנה שלו, בפתיחת ההדרן הראשון, הוא שאפשר לנוטוויסט להראות מה קורה כשהמטוסים של הגיטרות פוגשים את הטנקים של הביט עם הצוללות שבקולו של מרקוס אקר, ששר בלי כפפות את השורה המרגשת כמו הגשם "בוא רק נחקה את האמיתי, עד שנמצא משהו יותר טוב/תזכור – השקרים הטובים מנצחים". זה היה הרגע שבו הכל התחבר לנוטוויסט, מפלים של גיטרות השפריצו בדיוק של סנטימטרים ונראה שנוטוויסט עצמם הפסיקו לחקות את האמיתי ומצאו משהו מוצלח יותר משקרים טובים. הם מצאו את הדרך שלהם וכך היה קל בהרבה לגעת במוזיקאים המצוינים האלו ולומר שאינעל ראבאק, שוב משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים.