"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" נפתח בסצנה שנועדה להכניס את הצופים לכוננות ספיגת אקשן אפל, כיאה לחלק השישי בסדרה, בו שובו של לורד וולדרמורט הוא רק עניין של זמן. הסצנה מתרחשת בלונדון, בה אוכלי המוות משתוללים מעל הגשר שמחבר בין הטייט מודרן לכנסיית סיינט פול ומתעללים בעוברים ובשבים. האפקטים, הצילומים, מפגן הראווה מקפיא הדם של מטס המטאטאים של תומכי וולדרמורט הצית ציפייה למפגן מרשים של מוות, פחד והרס.
"הנסיך חצוי הדם" הוא הפרק הלפני אחרון בסדרה וצאתו של הספר ב- 2005 לוותה בגל שמועות בדבר מותה של אחת הדמויות המרכזיות. בחלק זה, תקופת הזהב תמה ועולם הקוסמים נתון תחת איום בסדר גודל שלא ידע בעבר. אוכלי המוות עושים מה שבא להם וזורעים הרס בכל מקום וגם המוגלגים לא בטוחים יותר. חמור מזה בית הספר לקוסמים הוגוורטס, הוא כבר לא המקום הבטוח שהיה פעם. הקסמים הרגילים שמגנים עליו לא מספיקים וצריך להתגונן בפני איומים מבפנים ומבחוץ, מהאלימות של אוכלי המוות ומפני משתפי הפעולה עם מחנה וולדרמורט שהסתננו לבית הספר.
עלילת הספר התיישבה באופן הגיוני למדי עם סצנת הפתיחה, אך בהמשך הסרט, התברר ש"הנסיך חצוי הדם" הוא יותר פרק נוסף של קומדיית הנעורים "אמריקן פאי" מסרט בסדרת "הארי פוטר". "אמריקן פאי הוגוורטס בהילוך גבוה", אם תרצו. אז נכון שהארי פוטר רחוק מלהיות סטיפלר, אבל "הנסיך חצוי הדם" הוא סרט משעשע, שטוף הורמונים ובעיקר מבדר.
נראה שהבמאי, דייויד ייטס (ועמו גם התסריטאי, סטיב קלובס), החליט לעשות לעצמו חיים קלים ובמקום להתמקד בפחד ובאי הודאות לקראת הקרב המכריע בשני המחנות, הסרט עסוק בעיקר בהתאהבויות של תיכוניסטים. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששלושת שחקני הסרט כבר לא נראים כמו ילדים; שהרמיוני היא אולי חנונה אבל פצצה; שגם רון וגם הארי פיתחו גוף של מכור טיפיקלי לחדר כושר ושנוכח העובדה שכולם בגיל שבו אפשר להתחיל, ההורמונים עולים להם לראש. אבל חלק גדול מאווירת הדאחקה בסרט נבע דווקא מהשימוש בכשפים וסמים (אוקיי, שיקויים) שגרמו לגיבורים להתנהג כאילו הם על אקסטזי. שלושה גיבורים תיכוניסטים שמתנהגים מינימום כמו במסיבת אסיד ולא כמו בבית ספר מכובד, סלחו לנו, אבל זה הרבה יותר מצחיק מאפל.
אווירת התיכון גולשת לעלילת הסרט כולו ובעוד שהארי הלחוץ מעורר צחוק תחת השפעת הסמים, הרמיוני חמוצה, עצבנית וסובלת ורון, שסביבו סובבת העלילה, מנהל רומן עם בחורה טראשית בשם לבנדר בראון (ג'סי קייב), בחורה עם איכויות של בימבו שעושה רושם שנשארה כמה כיתות מאחור (היא בערך בגיל של סגל המורים להוציא את פרופ' מקגונגל). לונה לאבגוד (איבונה לינץ') היא הכוכבת הנוספת של הסרט לצד רון שמאזן את החמיצות של הרמיוני והטרחנות של הארי. לונה מצילה את הארי על ההתחלה, באה איתו כדייט למסיבה כשאין לו את מי להזמין ומצטיירת לא רק כמישהי שאפשר לסמוך עליה, אלא כבחורה לעניין. אז מה אם היא קצת ווירדית, רואה ושומעת קולות והחיבור שלה למציאות מוטל בספק. חמושה במשקפי שמש אלטון ג'וניות ובמלתחה שכל היפית בסיקסטיז היתה הורגת עבורה, לונה נותנת פייט להלנה בונהאם קארטר ששוב מצמררת בתפקיד אוכלת המוות הרצחנית ביותר.
ולמרות שנשמע כאילו דאחקות וצחוקים זה כיף, היה אפשר לנסות לפחות לצפות את כל אלו באופל המתבקש מהחלק הזה של הסדרה. בסופו של יום, "הנסיך חצוי הדם" מבוסס על עלילת הספר, אבל כל כך הרבה דברים הלכו לאיבוד וההרגשה שלא מערבים את הצופה בעלילה שלא כמו בסרטים הקודמים בהם הצופה מרגיש כחלק מהחבורה ומגלה ביחד איתה כל שלב ושלב בסיפור - ריחפה במקל של מטאטא מעל הסרט.
