כשקראתי בעיתונים ביום ההוא בחודש אוקטובר 1952 שראשו של הנסיך ג'ו?ניו? ו?ל?ריו? צ'ימ?ה ויו?ואריני נערף בקרחון של?ייג?ייס שלרגלי ההר הו?כפ?ייל?ר, אי שם בהרי האלפים האוסטריים, הרגשתי הקלה ודאגה גם יחד. הקלה, מפני שרק עם מותו הסתיימה מבחינתי מלחמת העולם השנייה, אף על פי שכבר עברו על אירופה כמה שנים שבמהלכן ניסו תושביה להתאושש מהמלחמה; דאגה, מפני שבפעם האחרונה שדיבר ג'וניו עם מו?נס?ה אשתי, במארס 1950 בערך, הוא הכריז שאם ימות שלא כדרך הטבע יגיעו לידינו מסמכים כלשהם והוראות פעולה. וכששאלה אותו מונסה לאילו מסמכים הוא מתכוון, ענה לה רק שמדובר בסוד שאינו יכול לחשוף "מחשש לביטחוננו שלנו". כיוון שכבר עברו אז שבע שנים מתום המלחמה, וכיוון שג'וניו היה חסיד נלהב של הרייך השלישי, לא היה דבר שהשתוקקנו לו פחות ממעורבות בענייניו. ללא קשר להשלכות האפשריות של מותו עלינו, זכתה היעלמותו של ג'וניו לסיקור נרחב ביותר בכל כלי התקשורת, לא רק משום שהיה דמות שנויה במחלוקת, אלא גם משום שאדם אחר, עמנואל ו?ר?ב??ה שמו, מצא את מותו באותו מקום ובאותן נסיבות. עריפת ראשיהם של ג'וניו ו?ורבה עוררה אפוא מחדש את השמועות כי הנאצים הסתירו באלפ?ים הבאווריים אוצרות שונים בכמות שדי בה להקים את הרייך הרביעי. על האוצרות האלה שמרו כביכול חברי יחידת עילית של האס.אס, חסידים מושבעים של תורות הנסתר של הר?ייכספיר?ר ה?יינריך הימל?ר.
לשמותיהם של ג'וניו ומר ורבה נוספו גם שמותיהם של מטפסי ההרים ה?למו?ט מ?אי?יר ולו?דו?ויג פ?יכל?ר, שגופותיהם המושחתות נמצאו באותו אזור. לפי דיווחי העיתונים, התגלתה במכרה בא?ל?ט-או?סז?ה מחילה תת-קרקעית גדושה ביצירות אמנות מכל רחבי אירופה: 6,577 ציורים, 230 אקוורלים ורישומים, 954 תחריטים ושרטוטים, 137 פסלים, 78 פרטי ריהוט, 122 שטיחי קיר ו-1,500 ארגזי ספרים. היו שם יצירות של האחים ואן א?ייק, של ו?רמיר, ב?רו?יג?ל, ר?מב?ר?נדט, הו?לס, רו?ב??נס, טיצי?אן, טינטו?ר?טו? ושל עוד רבים מגדולי האמנים בעולם. נוסף על כך מצא חייל אמריקני ביישוב ר?הדל-ציף תכשיטים, זהב ושש מאות מיליון ליס"ט בשטרות מזויפים, שהוסתרו בתיבות ובאסמים. באמצעות האוצר הזה התכוונו הגרמנים למוטט את כלכלת בריטניה לו התארכה המלחמה. את התוכנית, שזכתה לשם "מבצע ברנהרד", הגה מפקד האס.אס א?לפר?ד נאו?יו?קס והיטלר עצמו אישר אותה. ביולי 1944 כבר היו לנאצים ארבע מאות אלף שטרות מזויפים מוכנים שאותם הם תכננו להשליך ממטוסיהם על אדמת בריטניה; הדבר היה מוביל בהכרח לפיחות בלירה סטרלינג ולתוהו ובוהו בכלכלה הבריטית. בעיות לא צפויות שצצו אחר כך (בשלב הזה של המלחמה לא יכול הלו?פטו?ואפ?ה להקצות שום מטוס לתפקיד שאינו שמירה על המרחב האווירי של גרמניה) טרפדו את המבצע, הכסף הוסתר באוסטריה, ושם גם אבדו עקבותיו. אם כן, מותם של ג'וניו ומר ורבה עשוי להתפרש כאזהרה למתפתים לחפש את אוצרות הנאצים שטרם נחשפו.
כשקראתי את הדיווחים בעיתונים, נזכרתי בבהירות באירועים שהתרחשו חמש-עשרה שנה קודם לכן.
***
הכול התחיל בסוף ספטמבר 1937, לאחר שמתוקף תפקידו כמזכיר האקדמיה הספרדית להיסטוריה ארכיאולוגיה ואמנויות ברומא, החליט ד"ר חו?ס?ה או?ל?ר?ה להעמיד למכירה פומבית את אחת היצירות של הצייר מו?ר?נו? ק?רב?ו?נ?רו? כדי לגייס כספים למען הלאומנים בספרד. הזכייה במכירה הפומבית נפלה בחלקו של פוליטיקאי גרמני שגר במילנו.
באותה העת כבר מלאה שנה לפרוץ מלחמת האזרחים בספרד, והחיים ברומא הלכו ונעשו קשים מחודש לחודש. השגרירות הספרדית באיטליה בחרה להתייצב מלכתחילה לצד המורדים. ראש האקדמיה שמינתה ממשלת הרפובליקה פוטר לאלתר, וניהול המוסד עבר לידיו של המזכיר. הסכנות והקשיים הרבים שבנסיעה מרומא לספרד היו התירוץ לאשר את הארכת המלגות שלנו, ארבעת המלגאים ששהו אז באקדמיה. חו?ס?ה איגנ?סיו? א?רו?וד?ה, חוסה מו?ניו?ס מו?י?ד?ה וא?נר?יק?ה פ??ר?ס קו?מ?נד?דו?ר שאליו התלוותה אשתו, מ?ג?ד?ל?נ?ה ל?רו? צידדו ברעיונותיהם של הלאומנים; אני לעומתם לא הזדהיתי פוליטית עם שום צד. אם כן, החודשים הראשונים של המאבק עברו עלינו בחברתם של המזכיר אולרה ומשפחתו ובחברתו של מנהל משק הבית, איטלקי ששמו צ?'ז?ר?ה פו?נט?נ?ה.
בשל המחסור בחדשות ממקור ראשון וכדי לנצל את היתרון במיקומה הטופוגרפי של האקדמיה, שנבנתה על ראש ההר א?או?ריו?, החליטה השגרירות בשלהי שנת 1936 להציב תחנת טלגרף באחת המרפסות ולהעסיק בה שלושה טכנאים עשרים וארבע שעות ביממה.
בתחילת השנה החדשה הגיעו לאקדמיה חמש-עשרה משפחות מק?ט?לו?ני?ה שנאלצו להימלט מברצלונה מכיוון שתמכו במתקוממים. אלה היו בורגנים שחששו מפעולות התגמול של השלטונות הרפובליקניים ומהמוני האנרכיסטים. בעקבות זאת, בפברואר 1937 התגוררנו יותר מחמישים איש באקדמיה הספרדית ברומא: מלגאים, צוות העובדים, אנשי צבא ו"נמלטים" (את המושג טבע אולרה עצמו כשהזכיר את הגולים הק?ט?לאנים בדיווחים שדרשה ממנו שגרירות ספרד באיטליה). המחסור באמצעים כמובן החריף, ועד סוף החורף היו הקור והרעב לבני לווייתנו התמידיים.
כיוון שהמזכיר אולרה כבר עשה את הצעד הראשון במכירה פומבית, ביקשנו אנחנו, המלגאים - בתמיכתם של רוב "הנמלטים" - להחליף כמה מנכסי הבית תמורת כסף מזומן. נוכח המחסור הקשה נאלץ אפילו המזכיר אולרה להעלים עין ולהניח לנו לעשות כן. בתחילה תכנ?נו למכור רק רהיטים מסוגים שונים, אבל אחר כך חשבנו שנוכל להשתמש בעץ כחומר בעירה בעתות הקור ולכן התמקדנו בספרים. אם היה דבר מה בעל ערך באקדמיה, הייתה זאת הספרייה.. היו בה ספרים רבים מתקופת הקמתה, בסביבות 1881, ואפילו ספר אחד או שניים מהמאות הקודמות, שהורישו לה הנזירים שהתגוררו בבניין מאז המאה ה-15. כיוון שמגדלנה לרו, אשתו של המלגאי פרס קומנדדור, הכירה חנות ספרים עתיקים בוו?י?ה ד?ל א?נ?ימ?ה, החלטנו לבחור כמה ספרים מהספרייה ולנסות את מזלנו.
האחראית על הבחירה הייתה מו?נס?ר?ט, צעירה "נמלטת" שהחליטה לסדר את הספרייה בלי שאיש ביקש זאת ממנה, רק כדי להעסיק את עצמה. בחולצה ובחצאית הארוכה בצבע לבן פנינה שתמיד עטתה על גופה ובמטפחת באותו גוון שכיסתה את ראשה, דמתה מונסרט, מו?נס?ה, לאחות יותר מלספרנית מקצועית. לעתים אף הזכירה התנהגותה נזירה, כיוון שדיברה מעט ובהססנות, בייחוד אם היו בסביבה אנשים מבוגרים ממנה. במרוצת הזמן היא הודתה בפנ?י כי את רעיון תלבושתה והתנהגותה הגה אביה כדי שלא יבחינו בה. אולם הסגירו אותה עיניה הירוקות היפות, עור פניה שהיה כש?יש לבן, צווארה הארוך והעדין מאין כמוהו, גזרתה הדקה והליכתה המדודה והאלגנטית. את יופייה של מונסה שום תחפושת לא יכולה להסתיר, זהו יופי המדהים את הגברים.
פרס קומנדדור הטיל פור כדי להחליט מי מן המלגאים יצטרך ללוות את "הנמלטת" אל חנות הספרים כדי להשיג עסקה משתלמת.
"אתה יצאת בהגרלה, חוסה מריה," אמר לי.
כל פעילות שיכולה להפר את השגרה, שבמקרה שלנו הייתה לצפות כל הזמן לחדשות מספרד מתחנת הטלגרף, היתה מבורכת בעיני?, ולכן הסכמתי מיד. עלי להודות גם שנמשכתי למונסה עוד מהיום הראשון, אולי מפני שראיתי ביופייה אפשרות לגאולה, דרך להסיט את מחשבותי מזוועות המלחמה.
"וכמה עלי לבקש?" שאלתי כיוון שהייתי בור מוחלט בענייני עסקים.
"כפול ממה שמציעים לך, ככה תוכל להתפרש על סכום ביניים שיעמוד בין מה שאתה מבקש למה שמציעים לך," אמר פרס קומנדדור, שחיי הנישואים לימדו אותו לעמוד על המשמר בענייני כספים.
כמו כל תלמיד בית ספר מאוהב המטייל עם אהובתו, אני נשאתי את הספרים ומונסה הובילה. ירדנו אל הגן הקריר והירוק של האקדמיה ויצאנו אל ו?י?ה ג?ריב??לדי דרך "השער האסור", שנקרא כך כיוון שמשטרת מוסוליני הורתה לסגור אותו, מפני שלטענתה אנרכיסטים ונשים מופקרות השתמשו בו כדי לצאת ולבוא בלילות. ברוב המקרים, האנרכיסטים כביכול לא היו אלא המלגאים, הציירים והפסלים, והפרוצות - הדוגמניות שלהם. בינתיים, עד לאכיפת הצו , המשכנו להשתמש באותו השער, שהיה נוח מזה הפונה אל מדרגות כנסיית ס?ן פ?י?יטרו? א?ין מו?נטו?ריו?, שהיו תלולות מדי והירידה בהן מעייפת.
כשהיינו בחוץ הזכירה לנו השמש שעדיין קיץ, עונה לוהטת ולחה תמיד ברומא. רק כמה עננים אפורים מעל הגבעות האלבניות בישרו את הסתיו המתקרב. מראה בגדיה הלבנים כפנינה של מונסה העלה בדעתי מלאך, ומראה נענוע ירכיה שטן. אני חושב שהתגלית הזאת, שהתנהגותה באקדמיה הייתה הצגה מחושבת ותו לא, היא שמשכה את תשומת לבי. אני אף מעז לומר שניצני האהבה אליה, שהתעוררה אחר כך בלבי, נבטו באותם רגעים.
"אתה מכיר את הדרך?" שאלה אותי בנימה שהעידה על כך שהשאירה את צניעותה בין כותלי אקדמיה.
"כן, אל תדאגי."
"אי אפשר ללכת על הריצוף הזה," היא דיברה על האבנים העגולות שכיסו כמעט את כל רחובות העיר.
אז ראיתי שמונסה נועלת נעלי עקב סיכה, המתאימות ליציאה לנשף ריקודים עם אהוב לבה.
"עם עקבים כאלה את עלולה לעקם את הקרסול," הערתי.
"חשבתי שהם מש?ווים לי מראה רציני ורשמי יותר, ואבא שלי תמיד אומר שבעסקים הרצינות והרשמיות הם הדבר החשוב ביותר."
וגם בחיי היומיום, חשבתי ונזכרתי בפניו הנוקשות וחמורות הסבר תדיר של מר פ?בר?ג?ס, אביה של מונסה, בעל מפעל טקסטיל בס?ב??ד?ל, שהיה מודאג מאוד מהשתלשלות האירועים בברצלונה. הוא נשא עמו תמיד מאמר שנכתב בידי ג'ו?רג' או?רו?ול, עיתונאי בריטי, אדם בעל רעיונות שמאלניים המתאימים לתפיסות המחנה הרפובליקנישסיפר כי כשהגיע לברצלונה חש כאילו נחת ביבשת אחרת שבה המעמד האמיד חדל להתקיים, הרשמיות בדיבור נעלמה והכובע והעניבה נחשבים ללבוש פשיסטי. כשנשאל מר פברגס על הסיבה לגלותו הכפויה, מיד פנה אל המאמר האמור וקרא אותו בקול רם וצלול. ואם קרה המקרה ושומעו האשים את פרנקו בהרס השלטון החוקי, הציג מר פברגס עוד גזיר עיתון, הפעם מתוך העיתון הק?ט?לאני הבדלני "ל?ה נ?ס?יו?" מהתאריך תשעה ביוני 1934, שבו הדגיש את הפסקה הבאה: "אנו מעולם לא רצינו להגיע להסכם עם שלטונות ספרד, משום שריחם של הצוענים אינו נעים לנו." אחר כך נהג להוסיף: "הרי לך. הרי לך התשובה לשאלה למה נאלץ פרנקו לשנות את כללי המשחק: השחקנים היו בוגדניים וקיננו בהם דחפים שפלים." כעת ניסה לגייס כספים מרחוק כדי לשחרר את קטלוניה ממה שכינה האנרכיה הבולשביקית.
"רומא מוצאת חן בעינייך?" שאלתי אותה כדי לשבור את הקרח.
"הבניינים יפים יותר מאלה שבברצלונה, אבל אני מעדיפה את הרחובות בברצלונה. הרחובות ברומא דומים לרחובות ברובע הסיני בברצלונה, רק שיש בהם ארמונות. ואיזה ארמונות! ובעיניך רומא מוצאת חן?"
"אני מתכוון לחיות כאן כל חיי," עניתי נחרצות.
אף על פי שהשתעשעתי ברעיון כבר כמה חודשים, זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיתי אותו בקול רם.
"על מלגה של האקדמיה?" שאלה מונסה.
"לא, כשתיגמר המלחמה לא תהיה עוד אקדמיה. אני מתכוון לפתוח משרד אדריכלים."
מעניין שדווקא ו?י?ה-א?ינקל?ן, שהיה אז ראש האקדמיה, הוא שהזמין אותי לחקור את האדריכלות הפשסיטית, למקרה שיהיה אפשר לנצל משהו מהידע לטובת הרפובליקה שלנו. כעת כבר הלך לעולמו בחבל ארצו גליסיה, והרפובליקה עמדה לקרוס כבניין שיסודותיו פגומים. בזכות נושא המחקר שלי לא העלה המזכיר אולרה חשדות נגדי, לפחות לא בגלוי, אף על פי שבין השאר כלל תפקידו הלשנה: דיווח לשגרירות על אותם אנשים שדעותיהם הפוליטיות או התנהגותם נראו לו חשודים.
"למה אתה לא רוצה לחזור לספרד? אני כבר רוצה לחזור לברצלונה. חוץ מזה, אין דבר שיצטרכו בספרד אחרי המלחמה יותר מאדריכלים."
מונסה צדקה. אם ינצח פרנקו במלחמה, הוא יזדקק לאדריכלים המכירים היטב את האדריכלות הפשיסטית. אבל היה הבדל גדול בין מה שנחוץ לפרנקו למה שאני רציתי.
"אין לי משפחה, אף אחד לא מחכה לי בספרד," הודיתי.
מונסה בחנה אותי במבט הדורש מידע מפורט יותר.
"הורי נפטרו וגם הסבים והסבתות שלי. ואני בן יחיד."
"אבל יש לך בטח איזה דוד, איזה דודן... לכולם יש דודנים."
"יש לי דודים ודודנים, אבל הם גרים בס?נט?נד?ר ואף פעם לא הייתי בקשר איתם. עם הדודים שלי נפגשתי כמה פעמים במדריד, כשבאו לדבר על הירושה של הסבים שלי. אבל העניינים הסתבכו ונוצר קרע בין הורי לדודים שלי. והדודנים שלי - מבחינתי הם זרים גמורים..."
"משפחה היא כמו מדינה בזעיר אנפין, ויש בה גם בוגדים," פלטה מונסה בצירוף אנחה.
הפעם אני נעצתי בה את מבטי בלי להסתיר מידת מה של הפתעה.
"זה משפט של אבא שלי. הדוד שלי ח?ימ?ה הצטרף לאדומים. אבי אסר עלינו להזכיר את שמו," הוסיפה.
"אבל את הרגע הזכרת אותו," ציינתי.
"כי אני לא מוכנה שאבי ודודי יגיעו למצב של קין והבל."
כמעט שאלתי אותה למי ייעדה את התפקיד של קין ולמי את התפקיד של הבל, אבל בסופו של דבר לא שאלתי כדי לא לפתוח בדיון שתוצאותיו אינן ברורות. למדתי דבר אחד בחודשים האחרונים, שבעתות מלחמה המילים יכולות תכופות להוביל לאי-הבנות ואף למעשי אלימות.
"בעצם, אבא שלך צודק. מדינות הן כמו משפחות. אחרי שבניהן מכריזים על מלחמה, כל מה שמעניין אותם הוא שמאזן הכוחות יהיה לטובתם בלי להביא בחשבון את הנזק שהם גורמים," הוספתי.
חצינו את נהר הטיבר על פ?ו?נט?ה סיסטו? וסתמנו את האף בידיים כדי לא לנשום את ריח השומן והריקבון שעלה מהמים. הנהר דמה לצלקת מוגלתית על פני העיר. מישהו צייר בקצה הגשר את הפ?סק?ס - סמל הגרזן במרכזה של אגודת הזרדים, שנשאו הקונסולים והליקטורים ברומא העתיקה ואשר מוסוליני אימץ לתנועתו.
בפ?יאצ?ה נ?בו?נ?ה, ליד פו?נט?נ?ה ד?י פיו?מ?י, הזכירה מונסה את האגדה הנפוצה על המזרקה המפורסמת ביותר של ב??רנ?ינ?י.
"אומרים שהפ??סלים המייצגים את הנילוס ואת ריו? ד?ה ל?ה פ?ל?ט?ה מפנים את ראשם כדי לא לראות את כנסיית ס?נט א?ני?ז?ה א?ין א?גו?נ?ה שבנה ב?ו?רו?מ?ינ?י, בגלל היריבות הידועה בין שני האמנים."
"כולם מספרים את אותו הסיפור, אבל הוא לא נכון," אמרתי. "המזרקה נבנתה לפני שבנו את הכנסייה. פניו של הפסל המסמל את הנילוס מוסתרות כי אז לא ידעו את מקור נביעתו של הנהר. רומא שטופה באגדות שרק מנסות לפאר עוד יותר את ההיסטוריה שלה; כאילו העיר העתיקה מפקפקת ביופייה ומחפשת לה אמצעי לשרוד, מזון לחדש את נעוריה."