יומני כרונוסלביה: סיפור בלשי בהמשכים

לכל המוצא יומן זה,

אני, ס?ימו?ר סו?פ??ר?מו?ל?ר, מצהיר בזאת כי כל הכתוב להלן הינו אמת לאמיתה. כל ניסיון לערער על נכונות הדברים כפי שקרו לי עצמי, וכן על מאורעות שהתרחשו במדינת כ?רו?נו?ס?ל?ב?י?ה בשנות ה-50 של המאה ה-19, סופם שיעידו בעיקר על בורותם של המערערים. עצתי, אם כן, לכל הקורא יומן זה, היא להישען לאחור ולהיסחף בשרשרת האירועים המדהימה והבלתי מסתברת שאביא בפניכם.

מוקדם יותר הבוקר עליתי לעליית הגג שבביתי, כדי לעשות שם סדר, אחת ולתמיד. במשך שנים דמיינתי את עליית גגי מלאה קורי עכביש, חולדות מצייצות וקורות עץ חורקות, והתאכזבתי מעט, אודה, למצוא אותה מטויחת בסיד לבן, מאירת עיניים, ומסודרת קופסאות קרטון למהדרין. האכזבה הרגעית לא הרפתה את ידי, והגם שהיתה נקייה ומטופחת ללא רבב, המשכתי בתוכנית המקורית, והתחלתי לסדר אותה. העבודה היתה קלה מהצפוי, ואני התפניתי לעיין בתצלומי משפחה ישנים, תעודות בית ספר טובות יותר ופחות ושאר דברים הנמצאים דרך קבע בכל עליית גג המכבדת את עצמה. באחת הפינות עמדה תיבה, שבמבט ראשון לא זכרתי שהיתה שם קודם לכן, וגם לאחר עיון מחשבתי מדוקדק, לא הצלחתי להבין מהיכן הגיעה. תמהתי כך על העניין בעומדי מסתכל עליה. היא היתה עשויה עץ, וריקועי נחושת מרשימים עטו אותה מכל כיוון. מנעול גדול וכבד לעין היה קבוע באמצעה.

התרגשתי כילד המוצא אוצר, והרי, באמת אוצר הוא זה! שמא החביא הקפיטן הוק את מטמון הזהב שלו דווקא אצלי? או שאולי בחר לו משה רבנו את עליית הגג התמימה למראה שלי כמקום קבורה לארון הברית האבוד? תוך שאני מדמיין אלו אוצרות עלומים אמצא בתיבה שלי, לקחתי מוט ברזל כבד שבעבר היה חלק משולחן פוסבול (עוד היה עליו שחקן אדום אחד), ובעזרת כוח זרועותיי והרבה רצון טוב מצד המנעול המתפורר, הצלחתי לפתוח את התיבה. בחריקת צירים חלודה הרמתי את מכסה התיבה, ומצאתי בתוכה לא את מטילי הזהב הצפויים כי אם צרור של ניירות צהובים ישנים, אחוזים בגומייה אדומה עבה, שלא עשו רושם כמי שיביאו לי עושר גדול.

אכזבתי היתה רבה. בכל זאת לא אוכל לפרוש בגיל צעיר, כפי שתכננתי. לכן, וגם בגלל שקצת נמאס לי לסדר עליית גג מסודרת ממילא, הוצאתי את צרור הניירות, סגרתי את תיבת העץ, ובטריקת דלת ירדתי מעליית הגג אל הסלון, עוטה ארשת של חשיבות סקרנית, אולי בכל זאת אמצא כאן משהו מעניין. התיישבתי בכורסת העור הרכה והמפנקת שלי, הצבועה חום ומתפוררת קלות בקצותיה, ולפני על שולחן הזכוכית היתה מונחת חבילת הניירות. הסתכלתי עליה לרגע, וקמתי בחוסר נוחות. מהי החידה זאת? מאיפה הגיעו הניירות המצהיבים, החרוכים בקצותיהם? ניגשתי למקרר ומזגתי לעצמי כוס חלב, אותה הכנסתי למיקרוגל ביראת כבוד, בליווי שתי כפיות דבש גדושות, מקל קינמון ושוט וויסקי. את המתכון לתרופת הפלא הזאת נתנה לי סבתי, והיא עזרה לי תמיד כאשר עמדה מולי בעיה סבוכה. הסתובבתי אנה ואנה בסלון, מהמהם לעצמי ומחכך את ידי בסנטרי, כפי שהיה עושה בוודאי שרלוק הולמס כאשר עמדה מולו משימה בלשית המחכה לפתרון.

בצלצול נעים לאוזן הודיע לי המיקרוגל שהוא סיים לחמם את שיקוי הקסמים שלי. הוצאתי את הכוס החמימה בזהירות, נטיתי את ראשי אחור, ובגמיעה אחת לגמתי את החלב. אכן, הנוזל לא אכזב, ומיד חשתי התרוממות רוח והתחדדות שכל, והתיישבתי חזרה אל הכורסה כדי לעיין סוף סוף במציאה. הוצאתי בזהירות רבה את הנייר הראשון מתוך הצרור. הוא היה צהוב ומקומט, ובראשו כותרת יפה ומסולסלת בכתב כרונוסלבי - "סופי היקרה". לתדהמתי הרבה זיהיתי בקלות את הכתב הכרונוסלבי הסבוך, ואת מוחי, שהחל להתערפל ממילא, הציפו זיכרונות ילדות נשכחים. התקנתי לעצמי כוסית חלב נוספת, והתיישבתי מיד לכתוב את היומן הזה.