בשורות אויב

"אויבי הציבור" הוא סרט ארטיסטי, חכם, שאפתני ומאוד אווירתי שלא מוכן להתפשר. ישי קיצ'לס גנגסטר

ישי קיצ'לס
20/07/2009

"אויבי הציבור" הוא הסרט הטוב ביותר של הבמאי מייקל מאן מאז "המקור". ובכל זאת, אפשר להבין מדוע לא מעט צופים יוצאים ממנו כשהמשפט "חרא סרט" מונח על שפתותיהם.

זהו אפוס גנגסטרים גברי, מעוצב, נועז, משונה ומאוד ארוך, שבהחלט אינו מספק את הסחורה במובן המקובל של המילה. כמו ב"הנוסע" וב"מיאמי וייס", שני סרטיו הקודמים, מאן מצליח להעניק את הרושם שהוא יותר מדי זן מאסטר שמתלהב ממה שהמצלמות החדישות שלו מסוגלות לעשות, ופחות מדי מייקל ביי. כי איפה הפיצוצים? איפה ההומור? איפה הכיף? ומה זו הכבדות הזאת למען השם?

הסרט מביא את סיפורו של שודד הבנקים המיתולוגי ג'ון דילינג'ר, שחרש את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה עם כנופייתו במהלך שנות השלושים של המאה שעברה, עד שנורה בפרצוף בידי סוכן אפ.בי.איי בסופו של מצוד מורכב ופורץ דרך לזמנו. כמעט שמונים שנה לאחר שעשה כותרות ראשיות, ודילינג'ר עדיין נחשב סלב. אפילו יש מטבע לשון על שמו (Dead as Dillinger). וגם הקולגות שלו – עליהם נמנים טיפוסים מפוקפקים דוגמת "בייבי פייס" נלסון ו"פריטי בוי" פלוייד, בין השאר – בהחלט מוכרים בציבור.

זהו לא הסרט הראשון שמגולל את עלילותיהם של חבורת השודדים הזאת או של התקופה הזאת בהיסטוריה של הפשע בארצות הברית, וסביר להניח שגם לא האחרון. לכן, במקום להיכנס לעובי הקורה, ולהעמיס על הצופה פרטים עלילתיים כאלה ואחרים (שכבר הועמסו לא פעם ולא פעמיים בעבר), מאן בוחר בחוכמה להסתכל על האירועים ועל התקופה במבט קצת עקום, להביא את הסיפור בראשי פרקים ולהתמקד רק בדברים שמעניינים אותו. במלים אחרות, יש כאן מספר לא מבוטל של שודים, לא מעט מרדפים ביערות, די הרבה רומנטיקה, כמה וכמה קלישאות ז'אנריסטיות לעוסות ומאוסות שזוכות לטוויסט מרענן, והמון המון תשומת לב לפרטים הקטנים. כמו צבע הלק על ציפורניה של דמות שולית, למשל. או צורתם של העננים שמשייטים מעל לבית סוהר מדברי ונידח בשעה שגיבורינו נמלטים ממנו. מה שאין כאן, לעומת זאת, זה עומק.

רגעים לפנתיאון

ג'וני דפ מגיש הופעה ממזרית ומבדרת בתור דילינג'ר. כריסטיאן בייל, שמגלם את סוכן האפ.בי.איי שמנהל את המצוד אחרי כנופייתו של דילינג'ר, מוותר על הנהמות שאפיינו את תפקידיו כבאטמן וג'ון קונור ומציג את הצד המאופק והסמכותי שלו. חוץ משני אלה תמצאו כאן גם את מריאן קוטיאר (זוכת האוסקר עבור "החיים בורוד"), שמגלמת את אהובתו הצרפתית-אינדיאנית של דילינג'ר, וחבורה גדולה ומרשימה של גברים שמגלמים אנשי חוק, מחד, ופושעים מסוכנים וחסרי רחמים, מנגד. גם אלה וגם אלה נראים פשוט נפלא כאשר מגבעת לראשם ומכונת ירייה מיושנת ומעושנת בידם.

מה שמביא אותנו לעניין הצילום, שממנו פשוט בלתי אפשרי להתעלם. בסך הכל, החלטתו הפרובוקטיבית של מאן לצלם את הסרט התקופתי גדול התקציב שלו במצלמות הכתף המשוכללות ביותר שבנמצא (HD דיגיטלי) מניבה תוצאות מרתקות ומפתיעות. "אויבי הציבור" הוא סרט תקופתי מושקע מאוד. התלבושות, הלוקיישנים המפוארים, הריהוט, המכוניות, ציוד ההאזנה המשטרתי, כלי הנשק – הכל פיקס. רק שבמקום לנצל את התפאורה באופן מקסימלי, ולשים על המסך אימג'ים "אופראיים" ו-"גדולים מהחיים" שיעשו כבוד לדמויות הגדולות מהחיים שמאכלסות אותו, כפי שנהוג לעשות בסרטים מהז'אנר הזה, מאן, והצלם שלו, דנטה ספינוטי ("סודות אל.איי", "אחרון המוהיקנים") שוברים לחלוטין את התבנית, בזים לציפיותיהם של הצופים, ומציגים את הדברים כפי שהם נקלטים בעין הבלתי מזוינת. מלוכלכים, קטועים, רועדים, פתאומיים, נעדרי הילה רומנטית, וחדים כמו סכין.

אני אהיה הראשון להודות בכך שלעיתים הבחירה האסתטית הנ"ל אינה עולה יפה. אך באותה נשימה אבקש להוסיף שישנם כאן מספר רגעים ויזואליים ייחודיים, יפהפיים ומעט מהממים, שבהחלט עוד עשויים למצוא את עצמם בפנתיאון. חוץ מזה, סיקוונס הסיום הדרמטי והבלתי נמנע של הסרט, בו דילינג'ר פוגש את הבורא שלו בתום הקרנה של סרט בכיכובו של קלארק גייבל, הוא לא פחות ממופתי ומצדיק את כל הניסוי כולו.

במובנים רבים, מאן עשה כאן רימייק מעוות ומעניין ל"היט" – אפוס הפשע הפופולארי שלו מ-95' (שגם אותו צילם ספינוטי). לטעמי, התוצאה הסופית גם לא נופלת ממנו. בניגוד לסרטים האחרונים שלו, שסבלו מתסריטים סוג ב', מג'יימי פוקס ומיומרה נטולת כיסוי שבעיקר הותירה אותי קר ומפוהק, הפעם התוכן והצורה משתלבים זה בזה בהרמוניה כמעט מושלמת, מה שמוליד סרט ארטיסטי, חכם, שאפתני ומאוד אווירתי שלא מוכן להתפשר או לרדת לרמה של הבלוקבאסטר הממוצע. אנטי בלוקבאסטר, אם תרצו.

כבר שנים שהמעריצים של מאן מריירים על הפריימים המוקפדים שהוא מוציא תחת ידיו, וכבר שנים שהתחושה שמדובר במשיח שקר שמשום מה זוכה להיות הרבה יותר מוערך ממה שמגיע לו מונעת ממני להצטרף אליהם. אבל הפעם אני איתם. וזאת למרות שיש משהו קצת דוחה ומטריד בגבר מרייר. במיוחד כשמה שגורם לו לרייר היא חבורה של גברים בכובעים שיורים אחד על השני במכונות ירייה מיושנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully