וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק בהיסטוריה

רומי מיקולינסקי

20.7.2009 / 12:43

מארק טוויין עם זכרונות מארץ ישראל וז'ורז' פרק ורובר בובר עם רשמים מאליס איילנד בעקבות השואה. רומי מיקולינסקי מעיינת

"ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה... ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?" (157-8)

"מסע תענוגות בארץ הקודש" מרכז חמישים טורים שכתב מארק טווין ב-1867. טורים אלו מתעדים את מסעו לארץ הקודש מלווה בצליינים ותיירים נוצרים. שנתיים לאחר פרסומם בעיתון רוכזו הטורים לספר שהפך מיד לרב מכר, לפי רעננות התוצאה יותר מ- 140 שנים לאחר שהודפסה ברור מיד למה הצליח כל כך. ההומור העוקצני של טווין שהגיע לא"י על סיפון ה"קוויקר סיטי" מוגבר על חשבון שותפיו למסע המתרגשים מכל מזכרת, בדל היסטוריה, גל אבנים, חורבה משמימה או אחד המקומיים. טווין שמח לאיד כשהעולים לרגל חוטפים מחלת ים, עוקץ אותם על טרחנותם ועומד על זכותו "לתקן אמירות כוזבות" (155).

הוא משוה את תיאוריו לאלו של חבריו למסע וטוען שהם, ממש כמו התנ"ך וההיסטוריונים השונים המתארים נופים מרהיבים, מוליכים שולל את הקוראים. לדעתו שובשה דעתם של רבים מהכותבים וזכרונות שלהם מהכתובים הציתו את דמיונם ועיוותו את כושר השיפוט שלהם. דוגמא? בבקשה: הכנרת היא "שלולית ביצות" ש"מימיה עכורים" (52), לדבריו היא "אגם שרוחבו שישה מייל וצבעו פושר, סתמי, בעל גדות ירוקות תלולות ללא שיחים; בצידו האחד סלעים מכוערים, ובהם נקיקים (כמעט סמויים מן העין) שאינם מוסיפים לנוף או גורעים ממנו מאומה; במזרחו "ההרים הפראיים והשוממים" ("גבעות נמוכות שוממות" – כך היה עליו לומר).... שום כושר המצאה לא יוכל לשוות יופי לתמונה כזו – בעיני מי שאכן יראה אותה במציאות" (55).

הביקורת של טווין מובאת בעושר מילולי כה רב והסבל שלו מתואר בצבעוניות רבה כל כך שלא ניתן שלא לצחוק מהרשעות והקטנוניות של רשימותיו. הטורים מלווים באיורים מעשה ידיו שמחווים את "האמת" המדגימה לנו כמה רחוקה המציאות מהאופן בו נחקקו המקומות ההיסטורים בדמיון. טווין שם לו למטרה לתקן את "הכזבים המלבבים" (54) ולתקן את הרשמים המוטעים שיצרו שקרי ההיסטורי: טבריה היא "כפר אווילי" (53), "מדרון שומם" שזכה שלא בצדק לתהילת עולם. הכתיבה המצויינת, עומק הידע שלו, הציניות וההומור – ובעיקר רעננות הכתיבה זמן רב כל כך לאחר פרסומה - ממחישים מדוע טווין נחשב לאחד מגדולי הכותבים האמריקאים.

אליס ארץ הפלאות

"סיפורים מאליס איילנד – עדויות על נדודים ותקווה" שנכתב על ידי הסופר ז'ורז' פרק והקולנוען רובר בובר הוא אוסף זכרונות בטקסט ובתמונה רגע לפני היעלמם. הספר מביא מסמכים היסטורים לצד צילומים, מתעד אנקדוטות קומיות לצד סיפורי הסבל והקשיים של המהגרים. כפי שפרק מפליא לעשות בשאר ספריו, הנתונים הסטטיסטיים שעבור כל אחד אחר הן רק רשימות יבשות – משמשות לו חומר גלם פואטי. ההיסטוריה של האי מתגמדת לעומת ה"שימוש" בו – היותו נקודה אסטרטגית במרחב ובזמן – שער הכניסה דרכו נכנסו בתקופות מסוימות עד עשרת אלפים איש ביום.

"בין שתי נקודות הזמן הללו
כמעט שישה-עשר מיליון
גברים, נשים ולידים
עברו דרך אליס איילנד
ויותר משלושה-רבעים מהם
בין השנים 1892 ו-1914" (31)

אליס איילנד האי רק מהווה את נקודת המוצא לכתיבה על המצב הנפשי של מהגר, על המשמעות של חווית הפליטות: "לא היתה זו עדין אמריקה – רק המשך של הספינה" (44), ארבעה מכל חמישה מהגרים שהו באליס איילנד לא יותר משעות ספורות מציינים הכותבים, אך מדובר בחוויה מעצבת. זהו סמל אמריקאי הטבוע בתודעה של כל מהגר - אליס איילנד אינו רק סמל למעבר מיבשת ליבשת, לאפשרות לחיים חדשים, לצעד הראשון בהגשמת החלום האמריקאי – זהו גם מקומם של שומרי הסף של אותו חלום – אלו שמחזירים את המהגרים שנמצאו בלתי מתאימים חזרה לארצותיהם (ובחלק מהמקרים אף גזרו עליהם את מותם ואת מות צאצאיהם במלחמות העולם והרדיפות באירופה).

פרק ובובר יוצאים למסע לאיתור האנשים שעברו דרך אליס איילנד אך גם מחפשים את אלו שנדחו ולא זכו להתחיל חיים חדשים – כמו סב-אמו של בובר "שעזב ב- 1900 את כפרו בפולין ונסע לאמריקה, אבל לקה בטרכומה בדרך ונדחה" (57). אליס איילנד אינו מקום השמור ליהודים, מציינים השניים, אך רצון הכותבים לחתור תחת השלווה המזויפת של התמונות הקפואות, לערער את הודאות המטעה של השחור-לבן והנסיון לשחזר את מה שהיה מעבר לעדויות היבשות שולח אותנו לטראומה היסטורית אחרת –

"איך נקרא את העקבות?
איך נגיע אל מעבר,
אל מאחורי
איך לא נעצר במה שניתן לנו לראות
איך לא נראה רק את מה שידענו מראש שנראה?" (35)

כמו ב- "W או זכרון ילדות" בו פרק מנסה ללכוד את זכרונות הילדות האבודים שלו, כמו ב"הדברים" שמספר את סיפורו של פספוס ומתעד את ההחמצה - גם ב"סיפורים מאליס איילנד" פרק מדובב את מרואייניו בכדי להגיע לסיפור שלא סופר, לזה שלא יכול להיות מסופר, שלא יכול להרשם, להכתב או להיות מצולם. אליס איילנד הוא תחנת מעבר אבל הצילומים מוכיחים שמדובר גם בטקס חניכה, כזה שלא ניתן לתאר עד כמה הוא היה נורא עבור חלק מהמהגרים. כמו למשל עבור גברת קרוצ'ה האיטלקיה שעבורה אליס איילנד היה "מחריד. בעד שום הון שבעולם אני לא אחזור לשם. זה היה נורא ואיום! כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים! אוי אלוהים! זה נראה כמו בהמות!" (170). פרק ובובר בעצם מתחקים דרך חוויית אליס איילנד אחר חווית השואה, ולכן יש לקרוא את מה שכתוב בין השורות, מעבר למילים ומה שמוסתר בתוך הצילומים. או במילים אחרות: "איך נתפוס את מה שלא מראים, את מה שלא צולם, שלא מוין בארכיון, שלא שוחזר, שלא בוים?" (35).

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully