מצאו את האיזון הנכון

      לתשומת לב הקורא דייב גאהן - גש בבקשה להופעה של הפט שופ בויז ותבין איך עושים את זה נכון. ניב הדס גמור

      • פט שופ בויז
      ניב הדס
      לפעמים עדיף לא להגיד כלום (צילום: ניר לנדאו)

      לפעמים עדיף לא להגיד כלום. לא כי לא רוצים. פשוט כי אין מה. כאשר הסדר הטוב משתבש הכל מאוד פשוט, ברור וחד. יש משנה סדורה של טיעונים ונימוקים מלאי הגיון וניתוח קר של הנסיבות, הסיבות והתוצאות. כאן לעומת זאת תמצאו רק אוסף של קלישאות וסופרלטיבים ריקים שלא אומרים שום דבר. לך תסביר מה הרגשת באקורד הראשון של "Love Comes Quickly", ברגע ש"Do I Have To" התמזג באלגנטיות לתוך "King's Cross", או בבית האחרון של "It's A Sin"?

      עוד בוואלה! NEWS

      מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

      בשיתוף וואלה!שופס
      לכתבה המלאה
      מדיעים לארץ כשהם בשיא. פט שופ בויז בכניסה דרמטית (צילום: ניר לנדאו)

      דבר אחד ברור: פט שופ בויז הגיעו לישראל ב-2009 כשהם בשיאם - טננט ולואו הם היום במעמד המאסטרים הבלתי מעורערים של הפופ, שכבר עברו, ראו ושמעו הכל, אבל זה עדיין לא מספיק להם; אחרי אלבום גדול ששום שיר מתוכו לא היה נשמע כפילר שמעביר את הזמן, בוודאי כאשר על כולם נחתכו והודבקו רפרורים לעבר. "Can You Forgive Her" התמזג עם "Pandemonium" ו"Building A Wall" הפך ל"Paninero" שנבלע לתוך "Go West"; או שיר כמו "The Way It Used to Be", עם טקסט שהוא תחנה נוספת ברכבת הרים רגשית של דיסקוגרפיה שמהווה עדות נוספת ליכולת נדירה לדבר על אהבה מבלי לגלוש למיזנטרופיה או שמאלץ; והוא מגרה את סף הרגש לא פחות מ"Two Divided By Zero", או "Left to My Own Devices" (ששובט בצוותא עם "Closer to Heaven").

      אל אלו מצטרף האלמנט האמנותי-חזותי, שמשלים את החוויה ומותאם ביד אמן למוזיקה: דימויים ניו יורקיים צבעוניים בסקשן האלקטרו-אייטיזי באמצע לעומת לונדון השחורה לבנה בבלדות; שילוב מוקפד בין עתידנות לרטרואיות ובין מינימליזם לקיטש. אפילו פרודיה קטנה על "החומה" של פינק פלויד היתה שם.

      מלווים אותך מהרגע שהבנת שאתה אוהב מוזיקה (צילום: יוני טובלי)

      אבל בסופו של דבר מה שעושה לך את זה, אלו הם לא הרקדנים, התאורה, הוידאו, האנימציה, או התלבושות עם הקוביות הזרחניות. בטח לא הסאונד הממורכז, שנשמע חסר עוצמה ונפח בשוליים המאוד רחבים של האולם, או החסרון המורגש של מסכים בצדי הבמה.

      בסופו של מופע, אלו הם ניל בחליפה ועניבת פפיון וכריס עם הג'אקט הכסוף, כובע המצחיה ומשקפי השמש. הקול המונוטוני שמרגש במנעד המוגבל שלו - בזכות שימוש סופר-מדויק - יותר מכל ארייה, והמלודיות הצורבות שמחולצת מהקלידים הישנים. בסוף זה המראה הכל כך מוכר של שני אנשים בני יותר מחמישים על הבמה, שמלווים אותך מהרגע שהבנת שאתה אוהב מוזיקה. וזה מדהים.

      מאחורי הקוביה זה כריס לואו (צילום: ניר לנדאו)

      *פט שופ בויז, גני התערוכה, במסגרת פפסי מקס מיוזיק שואו

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully