וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה שנחוץ לרווק

22.7.2009 / 12:03

דוד רוזנטל טוען בתוקף ש"אידיוט גמור" של טומי יאוד הוא יצירת מופת. אולי בגלל שהוא רווק מעל גיל 30 ואולי כי זה פשוט ככה

כל ביקורת באשר היא מובאת מתוך טעם אישי וחשופה לסובייקטיביות מוקצנת. אבל בעוד ביקורת מסעדות, למשל, מבליטה את ה"אני" בשל העובדה שהלקוח/מבקר הוא כוכב הערב, בסקירת אמנות רצוי מאוד להתרחק מהמחוז הזה משום שגיבור היצירה הוא בדרך כלל לא הקורא או הצופה, אלא היוצר. ולמרות המבוא הזריז לתולדות הביקורת שפתח את הביקורת הזאת, קשה לי להשתחרר מכך שאחרי קריאת "אידיוט גמור" של טומי יאוד, מן הראוי שאצהיר מפורשות שהעובדה שאני חושב שמדובר בלא פחות מיצירת מופת נוגעת גם אלי. הקורא הממוצע עשוי להתייחס אל "אידיוט גמור" כלא יותר מאל ספר טוב ומצחיק. אבל הרווק האבוד, זה שמחפש את עצמו באמצע שנות ה-30 לחייו ולא רואה פיתרון באופק, מסתכל על מאסטרפיס כזה כעל אורים ותומים. והילד הזה הוא לא רק טומי יאוד, הילד הזה הוא גם אני.

הכל מתחיל ב"איקאה", קונצרן הרשע והפשע. סימון פטרס, צעיר גרמני ופרוד טרי מבת זוגתו השנואה, מגיע לחנות הרהיטים כדי לקנות לעצמו כורסה. מכאן, מתחילה שרשרת של אירועים קומיים-טראגיים ומביכים בצורה קיצונית. הוא מסתבך עם כל מי שאפשר להסתבך אתו, שותה בכמויות בלתי נדלות, שונא את כל העולם ואשתו, מתעב את הבוסית שלו בעבודה ובז לחברים הקרובים. אם זה לא מספיק, המנקה שלו מנסה לשדך לו בחורה קרייריסטית דפוקה על כל הראש, ובנוסף לכל, הוא מתאהב בקופאית מ"סטארבאקס", חברה שהוא מתעב בגלל ההתנגדות שלו לכוחניות האמריקאית. על כל אלה, תוסיפו את העובדה שסימון הוא בזבזן בלתי נלאה וחסר חוש כיוון כלכלי לחלוטין שהאוברדראפט שלו בבנק רק גדל, ותקבלו קומדיית טעויות שמעלה דמעות רבות של צחוק ואפילו כמה מעטות של בכי.

רווקי כל העולם

אף על פי שיש הרגשה שכבר היינו בסרט הזה לא מעט פעמים (מישהו אמר "חוכמת הבייגלה?"), יאוד מצליח להרים נושא שחוק כמו התמודדותו של גבר מערבי עם חיי הרווקות, ומעניק לו חיים חדשים, טריים ורעננים. סימון הוא פשוט ערס מגניב, ותודו שמכל הסטריאוטיפים על גרמנים, בזה עדיין לא נתקלתם. והנה לכם עוד סיבה שמדובר בספר כל כך מוצלח - את קורות חייו של סימון ניתן ליישם גם על האמריקאי, השבדי, האיטלקי והישראלי בלי שום בעיה ושום תלות. יאוד לא יכול ולא רוצה, אמנם, להתעלם מסביבתו הטבעית, אבל יוצר קווים לדמותו של הרווק האוניברסלי ועושה זאת בדרך משעשעת, נוקבת וחסרת רחמים. כאן גם ראוי לציין עבודת תרגום משובחת של עופרה קק, שהצליחה לגשר בין הסלנג הגרמני לשפה הישראלית ובו בעת להיצמד למקור ולא לפגוע באמינות דמותו של סימון. היו גם פעמים שבהן היא לא הייתה צריכה להתאמץ כדי לעשות את הגישור הזה. למשל, בספר אנחנו נחשפים לזלזול הגזעני הבוטה של סימון כלפי המזרח גרמנים, אלה שהתערבבו שלא בהצלחה יתרה עם אחיהם מהמערב לאחר נפילת החומה. הם בולטים בשטח, נחשבים לנחותים ומכונים "מזרחיים". מזכיר לכם משהו?

כאן המקום לחזור לנקודת המבט הסובייקטיבית שנוגעת גם לכותב שורות אלו. בעיני רוב הרווקים (ובעצם, הגברים בכלל) - אם בקלן ואם בתל אביב - נשים הן מפלצות חורשות רעה, אמזונות שלא יתנו לך אפשרות לנצח, חברי נפש הם עניין מיותר ובכלל, כל העולם אשם בכך שאנחנו לבד. חוץ מאיתנו, כמובן. דרך דמותו של סימון, יאוד זורם לכאורה עם התפישה הזו. אבל סימון לא מנצח בעימותים שלו, אולי משום שהוא גם לא צודק באף אחד מהקרבות שאותם הוא מנהל. הוא טועה בשיפוטו כלפי כל הסביבה כמעט ובמיוחד לא מעריך נכונה את כוחם של חבריו. ה"אני מאשים" שלו מובא בצורה חיננית ומבדרת, כלפי כל אותם אנשים בודדים שמחפשים את האושר בעידן קר ומנוכר כמו המאה ה-21.

"אידיוט גמור" הפך מאז הוצאתו הראשונה לפני חמש שנים לרב מכר עולמי וב-2007 אף עובד בגרמניה לסרט. לא זה מה שמעיד בהכרח על היותו ספקטקולרי (כי לא כל ספר קאלט שהופך לסרט הוא מוצר טוב בהכרח לתשומת לבו של הקורא אילן הייטנר), אלא העובדה שמדובר בספר כיפי שמודע לעצמו ומתובל במנות בלתי נדלות של הומור עצמי ושנינות מופגנת.

"אידיוט גמור", טומי יאוד // כנרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully