"המדינה היא האויב של עצמה"

"כן, תראה זו בסך הכל תערוכת הבוגרים, אבל כן יש בה משהו מיוחד, בוודאי כשאני גם אחראי על השדרוג שלהן במשך השנים. אני גם תמיד מנסה למשוך את התערוכות כך שהן לא יפנו רק להיות איזה מבחן כניסה לעולם האמנות, אלא יותר סיכום של תהליך לימודי שבעצם עוד אמורים להמשיך אותו די הרבה זמן לבד בסטודיו. מבחינתי, תערוכת הסיום היא לא אודישן. אני גם לא אוהב את הביקורות שעושים על התערוכות האלו. אנשים דיברו 4 שנים, אפשר בתערוכות סיום פחות לדבר ויותר לחוש מה עשינו. זה עדיין אירוע חשוב, זה תמיד אירוע שמחזק את הצוות של המורים".

"בדרך כלל, זה אחד הרגעים הבודדים שבמקום לבקר את עצמי ואת התהליכים, יש לי רגע של נחת ויש לי סיבה. בדרך כלל יש משהו בתערוכה שאתה יכול להגיד להם 'שלום קולגות', שהם כבר לא תלמידים. יש שני דברים שסטודנט יכול לשמוח שהם קורים: 1. הוא מצליח תוך שנה שנתיים לחזור כמורה למדרשה. 2. כשמורה אומר לו – סיימת ללמוד, בוא נתחלף על ציור אחד של השני. זה יותר חשוב מכל דבר אחר".

"החילופים האלו קורים ברגע שאתה אומר 'הוא לא תלמיד שלי יותר, אלא חבר שלי' וזה הרגע היחיד שיש בו הנאה. כל השאר זה רק אחריות, חששות ותחושות שיש לכל בן אדם שעוסק במקצוע שלו - רוב הזמן הוא לא מבסוט. ופתאום, ברגע מסוים, אתה רואה אמן שאתה רוצה את הציור שלו אצלך בבית ואתה אומר – היה שווה להיות בתהליך הזה. מורה לאמנות הוא מין בייביסיטר משודרג – שמים קצת מוזיקה והוא גדל".

"זה לא מהם, מהטכניקה שלהם ומתוך הסגנון שלהם – אלא מהאתיקה. אני רוצה ללמד אומץ, אני רוצה ללמד הרפתקנות, העזה, אושר, אבל לא טכניקה. גם בתוך האתיקה, אתה לא יכול להיות סמכותי ולומר שמה שאתה יודע זה מה שצריך לדעת. אתה רק יכול להגיד שזה מדגם מוצלח. בנוסף, מורה מקבל גם מהסטודנטים כי האנטנות שלהם יותר משוכללות. לעומת זאת, אנחנו מפענחים את מה שהם קולטים יותר טוב. זו קו-פרודוקציה כזו. לכן הדברים המעניינים בעולם האמנות קורים באקדמיה".

"אני דקה אחת לא הרגשתי מנהל, כך שמזה לפחות לא אכפת לי. אני מאד מאד מרוצה כרגע כי אני הולך עכשיו ללמוד דבר שאני מקווה שאספיק ללמוד אותו - אני רוצה ללמוד להיות גם עצלן. ללמוד בחלק מהזמן להתעצל, במקום להיות פרודוקטיבי".

"לרדת לסטודיו ובמקום לצייר לשמוע שעה או שעתיים מוזיקה וכל מיני דברים כאלו. בכלל, המדרשה לא בורחת משום מקום. שואלים אותי, אתה לא מפחד שמי שבא במקומך יכניס שינויים? אני אפחד אם הוא לא יכניס שינויים, לא ייבטל מנהגים שלי. האמנות היא דבר נורא דינמי. אתה מלמד אנשים לבעוט במוסכמות".

"בוודאי שיש חרטות, בדרך כלל זה קשור לאנשים, דבר שאני לא נוהג להרחיב עליו. עיקר החרטות הוא על דברים שהייתי צריך לעשות קודם ונעשו אחר כך. לצערנו הרב, מי שלא עושה אמנות בכלל זה בסדר, ומי שעושה אמנות זה גם בסדר. מי שעושה אמנות ולא מצליח נורא מתוסכל, ובדרך כלל שאדם מתוסכל, הוא תמיד מאשים ואני הייתי האשם בחלק מהמקרים. אני בטוח שכמות האנשים שקיבלו מאיתנו דברים הרבה יותר גדולה מכמות הממורמרים".

"זו פעם ראשונה שאני אוהב סיסמת פרסום כי היא אומרת שהחינוך הוא דבר שיציל את המדינה. אף אחד לא מתכוון למשפט כזה עד הסוף, אבל הגיע הזמן להתכוון לזה. בתוך החינוך, האמנות היא המרכיב ההכרחי כדי שלאנשים תהיה רמה גבוהה של ביקורת".

"האידיאל הוא לעשות את המדינה מקום נאור ותרבותי ויותר. כשאנשי אמנות אומרים את זה, הכוונה להגנה עצמית, כי ההיפך ממצב כזה הוא האויב".

"בפירוש. המדינה כרגע היא האויב שלי ויותר משלי – היא אויב של עצמה. המדינה לא מוטרדת מחריגיה, היא פשוט נוהגת כיצור אובדני, אין הגדרה אחרת לכך".

"חינוך, חינוך וחינוך. ירידה בחינוך זה אומר שאנשים יחשבו שאיך שהמדינה נראית, ככה היא יכולה להיראות. השחיתות הפלילית לא ממש מעניינת אותי, כי יש משפט ובית סוהר. אבל שחיתות נפשית, אין עליה עונש. שרים ופקידים שיש להם כוח ולא עושים כלום, חושבים שתפקידם הוא להיבחר, תפקידם הוא כבוד ושררה, זה גרוע כי אין לזה תרופה".

"שאין לי שום אופציה אחרת – שאני מדבר עברית, מסתדר ואני עדיין צריך לחנך. רק מעכשיו, בלי לשבת בועדות. זה כיף".