שמונים רוויים

עד כמה שאני אוהבת את האייטיז, בדרך כלל יש לי קושי עם אמנים שחוזרים לשם. בייחוד אם הם נולדו אחרי 82'. אני מניחה שניתן להבין את ההסתייגות שלי מרטרו לשנות השמונים כשהוא מגיע ממי שמעולם לא ישב בכיתה מול מורה עם תספורת בון ג'ובי וכריות כתפיים ואז חזר הביתה רק כדי לגלות שהדבר היחיד שיש לראות בטלוויזיה זה "שמיניות באוויר" (אולי יראיינו נערים עם תחביבים מיוחדים) והתנחם בזה שבשמונה יש "מי הבוס". לגדול עם MTV, מקדונלדס, זארה, אינטרנט ופלאפון, ואז לקפוץ לאייטיז לבקר, סתם ככה בשביל הקטעים, זה פשוט לא הוגן. זה קל מדי.

את התחושה הזאת קיבלתי השבוע כשבריף ראף בתל אביב תקלטה בחורה צעירה וחדורת התלהבות. תספורת האייטיז הא-סימטרית שלה אמנם הייתה מופלאה, אבל בשל גילה הצעיר ניחנה הבחורה בפרספקטיבה מעוותת שלא איפשרה לה להבחין בין שיר אייטיז טוב לשיר אייטיז רע, או בין שיר אייטיז שנכון ולגיטימי לחזור אליו, לבין להיט אייטיז שחוק עד דק שבא להקיא ממנו. מבחינתה הכל היה אותו דבר – העיקר שיש סאונד מצחיק של סינתים.

הרגשה דומה אני מקבלת בכל פעם שאני שומעת שיר חדש עם סימפול מהאייטיז, שהסיבה היחידה שהוא הופך ללהיט ענק היא שקהל היעד הצעיר לא מכיר את השיר המקורי. השבוע, למשל, יצא שיר חדש שמסמפל שיר אייטיז שאני אוהבת במיוחד. “Box n Locks”, סינגל של זמרת בריטית שחורה בשם MPHO (מממ-פו במבטא אפריקאי כזה), מסמפל את “Echo Beach”, להיטם של Martha And The Muffins הקנדיים מ-1980.

MPHO נולדה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד וגדלה בדרום לונדון במשפחה של מוזיקאים ופעילים פוליטיים. במבט ראשון היא עושה רושם של בחורה חמודה עם איכויות כוכב נולדיות (חפשו את הביצוע שלה ל”Running Up That Hill” של קייט בוש), והשאלה האם הפוטנציאל שלה ימומש (אם להמשיך בקו של כוכב נולד), תתחיל לקבל מענה בהמשך השנה כשייצא אלבום הבכורה שלה, “Pop Art”. לעת עתה כל מה שהמפיקים שלה רוצים זה להציג אותה לעולם עם שלאגר כובש ומדבק שיעלה במעלה המצעדים. אמנות הסימפול היא לגיטימית ולפעמים גם מאוד יצירתית ומעניינת – אבל זה לא המקרה.

הקרדיט היחיד שמגיע במקרה הזה למפיקים הוא על בחירת הסימפול.“Echo Beach” הוא לא מוכר ושחוק (למרות שלאחרונה הפך קאבר שלו לשיר הנושא של אופרת סבון בריטית בעלת אותו שם), והוא רקיד, היסטרי ומיסתורי בעת ובעונה אחת. השיר מתחיל בגיטרות בסגנון פוליס המוקדמים, אליהם מתווסף ליין קלידים גאוני וסולו סקסופון, והוא מתפתח לאחד מלהיטי הריקודים הממכרים ביותר של תקופת הניו-ווייב.

ב“Box n Locks” של MPHO, לעומת זאת, אין שום דבר משל עצמו. כל מה שהוא עושה זה לנצל את “Echo Beach” המעולה לטובת בצע כסף. Martha And The Muffins, מצדם, אישרו את השימוש בשיר, כך שגם הם מרוויחים מהעיסקה. אבל בשביל מי שאוהב את השיר המקורי, המהלך הציני הזה הוא בעיקר מעצבן.

ואם אנחנו כבר בעניין של להיטים עכשוויים שמבוססים על שירי אייטיז, אז השנה יצאו עוד כמה כאלה. חלקם מוצלחים, רובם לא. תשפטו בעצמכם:

למשל הראפר ההיספני B-Real שהתפרסם בתור הסולן של סייפרס היל, הוציא השנה אלבום סולו ראשון בשם “Smoke N’ Mirrors”. כל מי שעשה שיעורי בית לכבוד ההופעה של סוזן וגה בארץ יידע לזהות שהשיר “Don’t Ya Dare Laugh” מתוכו, בו מארח בי-ריל את אקזיביט ויאנג דה, מבוסס על שיר הא-קפלה של וגה, “Tom’s Diner”, שהפך בניינטיז ללהיט דאנס בזכות הרמיקס של DNA.

הלהקה המנצ'סטרית הצעירה Kid British סימפלה את “Our House” של מדנס בסינגל החדש שלה, “Our House is Dadless”. במקרה הזה כנראה שלא מדובר בניצול העובדה שהילדים לא מכירים את המקור, אלא להפך – שימוש בקלאסיקה שכולם מכירים.

הסימפול הולך יד ביד עם הסטייל של קיד בריטיש, שתואם את תקופת תחיית הסקא של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז שמדנס מייצגים. כך מסתובבים להם קיד בריטיש בשכונה ומספרים על הכאוס בבית שלהם בקליפ שמתכתב עם מסורת ארוכה של שכונתיות בריטית, כמו “Sunday Sunday” של בלר וכמובן “Our House” המקורי.

האלבום החדש של הראפר פלו רידה, “R.O.O.T.S”, מלא בסימפולים בכלל ובסימפולי אייטיז בפרט. בין היתר מסתתרים שם ”Private Dancer” של טינה טרנר, עליו ביסס את הקטע שלו “Gotta Get It (Dancer)”, ו”You Spin Me Round” של Dead or Alive, עליו הלביש את “Right Round”, בו הוא מארח את קישה, שעוזרת לו לשנות את המילים של המקור לפזמון גס במיוחד (או שאני לא מבינה סלנג של שחורים או שהוא אומר "את מסובבת לי את הראש כשאת יורדת לי").

מפיקיו של פלו רידה לא מאמינים בשימוש בסימפולים כאבני בניין בדרך ליצירה חדשה. לא רק זה, אלא שהם גם לוקחים את המילים, את המנגינה ולפעמים את הפזמון השלם של השיר המקורי, ונותנים לפלו רידה לשיר אותו – מעין חצי קאבר כזה.

בכל מקרה, מהסליז השמנוני אך מלנכולי של ”Private Dancer” לא נשאר דבר, וגם הפקת ההיי-אנרג'י הגאונית של סטוק-אייטקן-ווטרמן ב”You Spin Me Round” נעלמה לטובת ההיפ הופ היבשושי של פלו רידה.

ליידי סוברין - פרחולינה בריטית גמדית עם פה של ג'ורה שהמציאה את עצמה מחדש בדמותה של שלטת היפ הופ - פרצה בגיל 18 בתור מלכת סצינת ההיפ הופ/גראג'/גריים הבריטית. באופן די מפתיע, עברו חמש שנים והיא עדיין כאן, עם אלבום חדש בשם “Jigsaw”.

הסינגל השני מתוך האלבום נקרא “So Human”, והוא לא היה מתאפשר בלעדי “Close to Me” של הקיור. אם מישהו אחר היה עושה את זה הייתי כועסת, אבל ליידי סוברין לוקחת את הקלאסיקה של הקיור למקום מצחיק וחמוד, אז אין תלונות.

“Download”, השיר החדש של הראפרית המלוכלכת ליל קים וחבריה T-Pain וצ'ארלי וילסון, אמנם מדבר על סקס באמצעות דימויים עכשווים הלקוחים מעולם האינטרנט והתקשורת הסלולרית (לדוגמה: "זה כמו אורגזמה בכל פעם שהוא שולח לי סמס"), אבל מוזיקלית השיר מבוסס על “Computer Love”, להיטם של הרכב הFאנק האייטיזי Zapp.

ונסיים ב“I Run” של Slim Thug שמבוסס כמובן על “I Ran” של A Flock of Seagulls, או להק שחפים, כפי שקראו להם בזמנו ברשת ג'. מזל שכותבי השיר המקורי מקבלים על זה תשלום נאה, אחרת הם היו מתהפכים במיטתם והורסים לעצמם את התסרוקת.


הייתי מוותרת על הסיום המבאס הזה, אבל הייתי חייבת רק בשביל לראות שוב את הקליפ המדהים של A Flock of Seagulls, שקשה להאמין שהוא לא פרודיה על קליפ אייטיז. המייטי בוש לא היו יכולים לעשות זאת טוב יותר.