בדידות אמיתית, חונקת, שאפשר להתכרבל בתוכה ולהינחם בגאווה עליה, כבר לא היתה בהישג ידו של דניאל מלניק מאז שהכיר את איה, אבל גם בכוחה של האהבה אסור לזלזל, ורוב ימיו חלפו עליו בנעימים. הריגושים של תחילת ההיכרות אמנם הצטמצמו, אך כך קורה לרטבים של כל תבשיל שמשביח, ואם הבחין בכך, לא התלונן ¬¬¬ שאחרים יילחמו בסדרי בראשית.
הוא רובץ בסלון, בכורסה הממורטטת עם אניצי הקש שמבקיעים ריפוד קורדורוי בירוק-בית-חולים הרהיט היחיד, שהוא התעקש, בלי לדעת למה, להעביר מדירת רווקותו אל ביתם המשותף, למגינת לבה של איה אשתו. רגליו, גרומות ועדיין חטובות, תחובות במכנסי התעמלות רחבים ובנעלי לבד משובצות, שלוחות לפניו בפישוק קל, ישבנו נעוץ בקדמת המושב, גבו מוטה אחורה, וקשה לקבוע מה משטיח את גופו, הטיית הגוף או המבנה האנטומי. גם בלי הדרת הכבוד של בטן שפורצת קדימה הוא מקרין אדנות לא מבוטלת על חייו, אדנות שלווה. אין ספק, הגבר הצעיר הזה ממוקם טוב-טוב בתוך החמימות הביתית, חידת האינסוף אינה מטרידה אותו.
הנמנום הקל שאופף אותו לא מפריע לו לכוון את מבטו לעבר המרווח שהותירה דלת האמבטיה, ולבהות בזוגתו המנגבת את גופה העירום, ואף שזה ניחן במשאבים ארוטיים של אישה צעירה, לא ניכרים סימני המרצה במחזור הדם הגברי. העירום הטבעי, כך נראה, כבר איבד את כוחות הגירוי שהיו לו, ועכשיו רק תחפושת נבונה תצליח להחיותם.
הוא ממשיך לבהות בגוף הלוהב, המפריח אדי חום, ובינתיים מסיימת זוגתו לשוף את גופה ומשליכה מעליה את המגבת ורוכנת לעבר המראה שמעל לכיור. הקיר מסתיר לו עתה את פניה, ודי בקטיעתו של הגוף המוכר להפוך אותו פתאום למשהו אחר, קצת פחות אמיתי אבל הרבה יותר מסתורי ומגרה, וגם השינוי הזה הוא כנראה סוג של תחפושת, עובדה, דניאל מחמיץ כמה פעימות.
רעננות עורה של איה, וחיטוביו של פלג גופה העליון המשורטטים כבמכחול דק, עשויים להעלות מחשבות משובבות על נעורים, אבל האגן כמו עוצב במברשת רחבה בשל, ראוי למי שעתידה להעמיד צאצאים, ואם יאיר להם המזל פנים, תפקוד אותם בשנה הבאה שמחה גדולה, כי בלילות הראויים הם שוקדים על המלאכה הידועה.
שלוש שנים חלפו מאז שהכירו ועד שהתחתנו, ואחר-כך, כמעט בלי להרגיש, חלפו עוד שמונה, וכבר אינם ילדים: זה בסוף העשור הרביעי לחייו, וזו צעירה ממנו רק בכמה שנים. וכל האריתמטיקה הזאת באה ללמד שלא נחפזו, הוא מפני ששום דבר לא גורם לו להיחפז, והיא מפני שהעדיפה קריירה בתיאטרון.
אוהבים אותה בתיאטרון החובבים שלה, איך אפשר שלא לאהוב אישה עם צחוק מתגלגל כמו שלה, אבל הדעות על כישרון המשחק שלה חלוקות. היא עצמה הפריזה כנראה בהערכת כישרונה, והשעון הביולוגי לא גילה לה משהו חדש בנידון, רק לימד אותה פרק בסדרי עדיפויות: יש משחק ויש חיים אמיתיים. באלה המילים פנתה אל בעלה, קצת חוששת מתגובתו, כי בעניינים האלה הגברים תמיד מפגרים קצת אחרי הנשים, אבל הוא רק הנהן בראשו בחיבה עצלה, הושיט לעברה את ידיו, ובלי אומר אימץ אליו את גופה ואת סדר העדיפויות החדש שהציגה לפניו.
בינתיים הבטן הנשית עוד שטוחה, ואולי עדיף לומר שהיא במידתה הרגילה, כי מאז ומעולם איה בטוחה שהבטן הזאת ענקית ורפוסה, ודניאל בטוח שהיא מרופדת בשרירים של דוגמנית, ולא ברור מי קובע, זה שנושא את הבטן או זה שמלטף אותה.
כעת נמתחת צדודית העירום לעבר המראה, והקיר מסתיר לדניאל גם את הצוואר ואת הכתפיים, ראיה לכך שאיה מוטרדת. ממה, קשה לדעת, פניה וגם השתקפותן במראה חסומות בפניו. סקרנותו עדיין אינה נוסקת לגבהים, אבל הוא בהחלט ממתין להבהרות, משהו הרי קורה שם מעבר לקיר, ומפגשים בין נשים ומראות כבר הולידו דרמות גדולות.
עם גלי החום המתפשטים אל מחוץ לחדר האמבטיה נישאים גם קולות. הם לא מתגבשים באוזניו למילים, וספק אם נהגו באופן זה, אך נימתם מבהירה את רוחם, רוח סוערת של רטינה ומחאה, ועכשיו גם דניאל מוטרד. המחזה שהוא נאלץ להתבונן בו אינו הולם את מצב רוחו, בלי ספק היה מעדיף להמשיך לדשדש במחוזות הנמנום. הזמן, במצבו הגולמי, בלי המאורעות שקוטעים אותו, מענג מספיק.
אבל אישה אהובה אינה רק סם הרגעה, וכבר אפשר לראות אותו מתופף בנעלי הלבד המשובצות שלו באי-שקט על המרבד שלרגליו, מעניין, באמת מעניין מה קורה שם, אולי ילמד על כך מהבעת פניה, שנסוגות מהמראה ובוחנות את השתקפותן ממרחק-מה, אלא שרעמת השיער הזהוב טרם סורקה והתלתלים מסתירים לו את הפנים. גם לה הם מסתירים, והיא אוספת אותם בתנועה רבת-רושם אל צדי ראשה כמפשילה מסך, ומיד היא שבה ורוכנת לעבר המראה, וגופה נקטע בשנית, וכמו תמיד, מילים מבהירות את התמונה, בשביל זה הן קיימות: אוף, צמח לי כאן פצע איום ונורא.
איפה? בפה, וליתר דיוק, בצד השמאלי של השפה העליונה, את זה היא מבהירה בטרוניה גדולה בדרך לכורסה הממורטטת, הנה, כאן, בדיוק כאן, מקפיץ קולה המוטעם את שדיה, ונשימתה המרוגשת מעכבת את התייצבותם.
אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, היא מטיחה בעצמה או בבעלה, ואולי זו התרסה כלפי ההשגחה העליונה, למה זה מגיע לי? ועוד יומיים לפני הבכורה, איזה מין צורה תהיה לזה על הבמה? הזרקורים לא ייתנו לאיפור למחוק את הבושה. ידיה מלוות את דבריה בתנועות נלהבות, מוגזמות, לא סבירות מבחינה נוירולוגית, ומדי פעם היא שולחת אצבע מגששת לעבר אתר האסון, אבל הממצאים שמעלה חוש המישוש אינם מעודדים מאלה שהעלה חוש הראייה, והיא מוסיפה לרטון, איכס, מגעיל, אפשר לחשוב שאני תיכוניסטית בגיל ההתבגרות.
דניאל מזדרז להתייצב לצדה, אם כי גופו עדיין שקוע בכורסה בנוחיות מרושלת, ורק ידיו נשלחות לעבר חמוקיה העגלגלים ללטפם ברוך. כן, עם גוף כזה באמת אפשר לחשוב שאת בגיל ההתבגרות, הוא מחניף לה או אולי לעצמו, בני-אדם הם יצורים מורכבים, וקשה לדעת.
היא התלוננה על פצע מכוער, והוא שיבח גוף יפה, אבל תרגיל ההסחה נחשף והיא נאנחת, השמנתי כאן, וטופחת על ירכיה הבוהקות מהמקלחת כי האמת צריכה גם להיראות, וכבר היא חוזרת לטרגדיה האמיתית, פיכס, תראה איזה פצע מכוער.
המבט שמלווה את דבריה והשקט שמשתרר אחריהם מבהירים לדניאל שנתבעת ממנו התייחסות ישירה לפצע, אבל משהו בתוכו מתקומם, ומילות ההרגעה המקובלות במצבים כאלה מסתבכות בפיו. הוא מתאמץ להכניס בהן סדר, אבל הן עומדות במריין, ומרוב הפתעה ומבוכה הוא מתרומם מן הכורסה, כורך את ידיו סביב מותניה של אשתו ומחבק אותה. השוחד הרומנטי מפתיע ומביך לא פחות מהאילמות שנכפתה עליו, אבל חושיו מאותתים לו שזה צעד נבון ויעיל, שירגיע אותה או יטה את רוחה הנסערת אל מחוזות מענגים; בכל-זאת היא בעירומה, והוא במכנסי התעמלות דקיקים.
אלא שלא כל בעיה אפשר לפתור בשיטה העתיקה, והיא נחלצת מהחיבוק ונוזפת בו, די, תפסיק עם זה, אין לי מצב רוח, וגם לא זמן, סידרת לנו תוכנית חברתית לערב, וכמעט בהתרסה היא חותמת, איך אפשר בכלל לחשוף את הפרצוף שלך בציבור, כשצומח לך מין דבר כזה?
דניאל מחליק את אצבעותיו במורד לחייו, חופן את סנטרו ובוחן את שפתה העליונה של איה במין מומחיות משונה. הפטמה הוורדרדה, העגלגלה, שליב??תה לובן מוגלתי צמיג, אכן מכוערת, וחוקי הנימוס המקובלים מעודדים הכחשה נמרצת של אמת מן הסוג הזה, אבל הוא מסרב להשתמש בהיתר. האמת, כך נדמה לו, היא מעל הכול, בייחוד כשאוהבים, ומי שנותן הנחות ומדרג את השקרים על-פי צבעיהם פותח פתח מסוכן.
כמו הילד ההולנדי שהגן באצבעו מפני השיטפון הוא מתעקש לעמוד בפרץ וממשיך לבחון את השפתיים, שלמרות הפצע, כך התרשם בתחושת הקלה, לא איבדו את חושניותן. עדיין הן גדושות, תפוחות, משורטטות ביד אמן וללא ספק שייכות לאישה נחשקת, האישה הנחשקת שלו. כבר בפעם הראשונה שפגש בה הוקסם מהן, בעיקר מהאופן שבו פישקה אותן, כאילו ינקה את מה שיש לעולם להציע לה. די היה שתלגום משהו, או תאמר דבר של מה-בכך, ומיד נשכחו כל הצרות שבעולם, והקסם לא פג, אף לא הועם, החריצים הרכים שנחרטו מאז בפינות השפתיים מדגישים עוד יותר את חלקות לחייה.
מצויד בתובנה המרגיעה, הוא מנסה לנסח תגובה הולמת, שתכניס את כל העניין המפעפע הזה לפרופורציות הנכונות, אבל שארית סבלנותה של איה אוזלת, וכל זרקוריה מכוונים שוב היישר אל הפצע, תודה, תוד?ה שהוא מכוער.
להיטותה משכיחה ממנו את התגובה השקולה שתכנן, ואף-על-פי שהאמת היא כזכור מעל הכול, נפלט לו פתאום, משום-מקום, הפצע הזה בכלל לא מכוער.
הוא מכוער, לא הוא לא מכוער, ועוד איך מכוער, מה פתאום, אתה עיוור, את מגזימה, וכן הלאה, אין טעם להוסיף ולפרט, השניים כבר מסגירים סימנים ראשונים של עייפות, מטעימים את קולם ברישול ומשתהים בין דיבור לדיבור.
והנה הוא שוב מחבק אותה, והפעם אינה דוחה אותו אף שאינה משתפת פעולה. העוויה מאומצת של השלמת גורל עולה על פניה, והוא, מודע לברכה שבעמלו, ממלמל, הפצע הזה הוא שום דבר, באמת שום דבר, אם לא היית עושה כזה עניין, בכלל לא הייתי יודע שהוא קיים.
זאת כמובן הפרזה, אבל מועילה, ואיה כמעט משתכנעת, ורק למען הסדר הטוב היא עוד מקמרת את גבותיה, באמת? באמת לא היית יודע שהוא קיים? וגם הוא מכיר על בוריו את חלקו במחזה, באמת, באמת.
נעים לשמוע את מה שרוצים, וסוף-סוף היא משתפת פעולה עם החיבוק שלו, וזאת הזדמנות טובה להצמיד את שני זוגות השפתיים ולחתום את הסצנה המכאיבה בנשיקה הגונה, אבל העובדות משבשות תמיד את מהלך העניינים הרצוי, ובאמצע מסלולן נרתעות שפתיו ומסתפקות בלחיה. נעים גם לעצום עיניים בפני מה שלא רוצים לראות, עובדה, שינויי המסלול אינם מטרידים אותה.
הנשיקה אינה תובענית, ואיה לא מחמיצה את מחוגי השעון הגדול שעל הטלוויזיה, שמורים לה לזרז את בעלה להיכנס למקלחת. קולה ערב לאוזניו, והוא משתהה מעט כדי שתוסיף להשמיעו. דלת המרפסת פתוחה אל רחוב דיזנגוף, והוא רואה איך צמרות הפיקוסים רוטטות ברוח הקיץ הקלילה ושואף לקרבו את חום השרב הנשבר ואת ריחו השרוף, וגם משהו מהים. השמים מתחילים להאפיל, ואורם של פנסי הרחוב רק נרמז, לא יותר, וחילופי המשמרות האלה שבין היום והלילה משמשים רקע הולם לשינוי האווירה בחדר.
שלא כאיה, אין זה ממנהגו להסתובב מעורטל בבית, והוא מצטייד בתחתונים ובטי שרט נקיים לפני שהוא נכנס לחדר המקלחת וסוגר אחריו את הדלת.
מעודד מכך שפרשיית הפצע מאחוריו, הוא סוקר את פניו במראה, מחליק בהיסח דעת על לחייו ובוחן את צבען החמקמק של עיניו, שאף פעם לא הצליח להגדירו. הגרסה הסגלגלה, העדיפה עליו, מתפיחה את לחייו בחיוך של שביעות רצון. הוא שב ומחליק על לחייו, הפעם בגולמנות, כאילו לא נוח לו להתעסק עם עצמו, כאילו אין זה מוסרי, ואחרי הגילוח הוא מתפשט ונכנס למקלחת. זרם מחטים שקופות ניתך על גופו העירום, והוא עוצם את עיניו ומתמכר לתחושה המרגיעה.
אבל הגורל הטוב אינו נוהג להישאר יותר מדי זמן בכתובת אחת, וכשהוא מתחיל להסתבן, מתפוגגת לאטה האידיליה, ותחושה לא נעימה, שהוא מתקשה לתת לה שם, טורדת אותו. הוא מגביר את קצב הסיבון, ובניגוד גמור להרגליו השתקניים הוא אף מתחיל לזמזם, אם כי חרישית, את האדאג'ו מסונטת קרויצר.
הניסיון להסיח כך את הדעת לא עולה יפה, וככל שמתעבה שכבת הקצף על עורו, הוא מרגיש נקי פחות, כי אם אסור לו לומר לאשתו דבר בסיסי כל-כך, שהפצע שלה מכוער, מי יודע איזה עוד שקרים רובצים ביניהם.
כשהוא יוצא מהמקלחת היא רכונה על שולחן תכשירי האיפור שלה. חצאית שחורה צרה וחולצת ויסקוזה ורדרדה לגופה, ופניה, רעננות וזוהרות, מעידות שהיא קרובה להשלים את מלאכתה. אודם עז מצית את שפתיה, והיא משיטה עליהן את לשונה ומשתהה קלות באזור הפצע, אך נזהרת שלא לעורר שדים רדומים.
אנחנו מאחרים? היא מניפה את ידה בקוצר רוח ומלכסנת לעברו מגובה חזהו את אחד ממבטיה הממיסים, והוא, בחיוך מעוך של מבוכה, לא, זה בסדר, קבעתי אתם בשמונה שמונה וחצי, ולא נורא אם נאחר קצת, קחי את הזמן שלך, אני אוהב לראות איך את מתאפרת.
ובאמת הוא אוהב. המחשבה שלמענו היא מתקשטת מחממת את לבו, בדיוק כפי שאת לבה מחממת המחשבה שהוא התגלח למענה, השבח לעסקאות החליפין של האוהבים.
אבל סתם כך לנעוץ בה עיניים הוא מתבייש, אפילו בתיאטרון מכבים את האורות, והוא שוקע בכורסה ופורש את דפי העיתון הגדולים מול עיניו, צולף במבטו דרך הכוונת שצרים שוליהם העליונים, ועוקב אחר הנסים שהיא מחוללת בפניה. חבל לתת לכמה מילים לקלקל הכול, ובייחוד מילים שלא נאמרו על פצע שאולי מחר כבר יגליד, וגם הסצנה הזאת נחתמת כראוי לה, הפעם בחיבוק, איה יוזמת ודניאל נענה, כמה נעים ללכת לאיבוד בין הבליטות והשקעים.
***
מצוידים באמרלד ריזלינג ובמצב רוח משופר הם נכנסים לחיפושית הכתומה, המנומרת בחברבורות חלודה. דניאל מתיישב מול ההגה ומסיג את כיסא הנהג לאחור. מעצור-היד משוחרר, והוא נוזף באיה במין מלמול רפה ולא מובן, וזו משיבה לו במלמול רפה ולא מובן משלה, ושני המלמולים, שלא אחת כבר נוסו והוכיחו את עצמם בעת מחלוקת, סוללים גם הפעם דרך בוגרת ויעילה ליישוב התקרית: למה להסתכן בבירורים נוקבים, כשאפשר לטפח ריטואלים מרגיעים.
נהמותיו של המנוע הזקן מתערבלות באוזניו של דניאל עם גרגורי החדשות הבוקעים מהטלוויזיות הפתוחות לכל אורך מסלול הנסיעה ועם מצהלות קולה של איה, שפורשת לפניו את עוללות ההפקה שלה. לא פעם ולא פעמיים כבר שמע את הסיפורים האלה על השחקנית ההיא, שיש לה יופי אבל לא כישרון, ועל השחקן ההוא, שלא ברור מה יש לו, אולי קשרים, ועל הבמאי, שיש לו אישה וילדים אבל הוא מתנהג כאילו אין לו, ועל הכסף, שבינתיים יש רק דיבורים עליו.
הסיפורים מוכרים, אבל נימות הדיבור ותנועות הידיים מגוונות, והוא מוקסם מהקלילות שקולה נוסק בה אל-על, ומיד, כמו במגלשה של לונה-פארק, צונח, וגם מהערבסקות החינניות שידיה משרטטות באוויר הוא מוקסם, ורק קצת הוא מצטער על הנהיגה שפוגמת בהנאתו. בכורסה יכול להקשיב לה תוך כדי נמנום, וכבר נטל לעצמו לא פעם את החירות הזאת והיא לא התלוננה. אם הלב פתוח, לא נורא אם העיניים נעצמות, או אם האוזניים מחמיצות מילה או שתיים.
הנסיעה חולפת בנעימים, אבל בירידה של גאולה, כשהם מתקרבים אל יעדם וריח הים נעשה תקיף יותר, משעינה איה את ראשה על כתפו של דניאל, פוזלת באגביות לעבר המראה שמולם, שולפת את לשונה ומעבירה את קצה? על שפתה העליונה, שמאלה, ימינה, ושוב שמאלה, כאילו היא מפעילה מגב.
לולא הנסיבות הרגישות, עוד היה אפשר לחשוד שיש כאן מחווה ארוטית, אבל מיד אחר-כך היא ממלמלת, לעצמה אבל די חזק שישמע גם הוא, אוף, איזה פצע מכוער צמח לי.
פניה מבהירות שלא תתנגד לסתירה מחודשת של דבריה, אבל המשחק הזה כבר נמאס על דניאל. שתיקה עלולה להיות מתריסה מדי, אבל חוות דעת כנה אין בכוחו להעניק, וכמוצא של פשרה הוא רוטן, אוף, אף פעם אין כאן חניה.
איה לא מוותרת. היא מעדכנת את הבעת פניה בעווית של גועל ומכריזה, החברה החדשה של החבר שלך תברח ממנו איך שתראה את המכשפה נכנסת, מסכנה, למה זה מגיע לה, ולמה זה מגיע לי, ולמה צריך להילחם בכל פעם מחדש על החניה כשאנחנו משלמים מסים, אלה כבר דבריו של דניאל, שלא בורך באופי מתאים לחניה לא חוקית.
ברוח מלבבת זו נמשך הדו-שיח, אם לא מוגזם להגדיר אותו כך, כל אחד אומר את מה שהוא רוצה לומר ומקשיב רק למה שהוא רוצה להקשיב, וגם זו נוסחת תקשורת בדוקה, שלא אחת כבר הוכיחה את עצמה וחסכה חיכוכים מיותרים.
אבל כשנפתרת בעיית החניה, מגבירה איה את קצב קיטוריה, ודניאל גומל לה בזמזום מרדני מתוך סונטת קרויצר. היא עומדת על דעתה, והפעם אף תובעת התייחסות, ולנוכח נחישותה תולה בה דניאל את המבט האמין ביותר העומד לרשותו, וממלמל, די, תפסיקי לדבר שטויות.
שטויות, אה, מה עם הפצע? הפצע? כן הפצע, עזבי, בקושי רואים אותו, איך אתה יכול לומר דבר כזה? הוא כל-כך מכוער, לא, הוא לא מכוער, אתה לא מתכוון למה שאתה אומר, דווקא כן, ובקיצור, מחזור נוסף.
רצף הדיבור נשמר גם הפעם, ואין להתלונן על איכות ההגייה, ודניאל מרגיש בדיוק כמו בתיאטרון, אבל אלה החיים האמיתיים, בילוי אין כאן. עם כל הברה טופחות על פניו נשימותיה של השחקנית שלו, מוליכות אליו את ניחוח בושמה המוכר והאהוב, אבל דבריה משתלטים על הניחוח, וכעבור כמה רגעים הוא כבר חש שאישה זרה יושבת לצדו. הוא נועץ בה מבט עמוק של אומדן, כאילו אחרי שנים רבות כל-כך של מגע יום-יומי עוד אפשר לגלות משהו חדש מבעד לערפל, והיא, בעיתוי שאין נבון ממנו, מחליקה בגב כף ידה על לחיו בתנועה עדינה מרגיעה.
ד"ר לארי אפשטיין, זועקות האותיות הגסות על הפתק שהוצמד ברישול לדלת הכחולה בקומה השנייה משמאל. איה ודניאל מתבוננים בו בפליאה, הם לא יופתעו אם יגלו שלארי מתהדר בדוקטורט שטרם הושלם רק כדי להרשים את ג'ולי, החברה החדשה שלו, שהוא כל-כך גאה בה.
אבל לא רק התואר המודפס על הפתק מושך את עיניהם, גם השם שלא הודפס עליו, אף שהעדרו של זה אינו בגדר הפתעה. מה לעשות, רחל ולארי אפשטיין מצלצל טוב יותר, ולא נפטרים בקלות מהרגלים ישנים, וכאן מדובר בגירושים טריים.
דניאל ולארי נפגשו לראשונה עוד בטיולי אחר-הצהריים המשותפים שערכו אמותיהם עם עגלותיהם לאורך שדרות קק"ל, והקשר ביניהם נשמר עד שבגרו. לארי החליף את קרבתו של דניאל בשורה ארוכה של כיבושים, ודניאל הסתפק בעיקר בדחיות, באכזבות, ובהסתגרות מכאיבה או נוגעת ללב, תלוי בנקודת המבט. עדנה מחודשת באה לקשר הגברי כשהצטרפו אליהם איה ורחל ושיככו מעט את סערת ההורמונים, או אולי מוטב לומר, כשסערת ההורמונים שככה מעט ואפשרה לאיה ורחל להצטרף. שתי העלמות השתלבו בקשר בטבעיות גמורה, כאילו רבצו גם הן בעגלות בעליהן לעתיד. לפני כמה חודשים עזבה רחל את לארי, והוא ניסה את מזלו אצל נשים שפעם השתעשע במחיצתן ועדיין היו זמינות, ואף לא היסס להציע את עצמו כסחורה טרייה בשווקים חדשים. רק לעתים רחוקות עדכן את דניאל בקורותיו, ושימשו אותו אז גרסאות חסכניות ומטויחות, אבל כל זה שייך עכשיו להיסטוריה. לפני שבועיים הכיר את ג'ולי, ומאז אינו חדל להכביר את שבחיה לפניו.
לארי פותח את הדלת בגפו. לחייו תפוחות, עתירות שומן ממושמע, ופיו חושף שיניים משויפות לתפארת במין חיוך נשיאותי. ג'ולי בסלון, ועל פניה הבעת ההסתייגות שנשים יפות במיוחד נוהגות לאמץ. היא לא משה ממושבה, מוותרת אפילו על לחיצת הידיים.
נעים מאוד, מרכין דניאל את ראשו, לארי סיפר לנו עלייך, והיא, בקול-לא-קול שתובע מאמץ של הקשבה, נעים מאוד, לארי סיפר לי עליכם.
איה מרחיבה את מסכת הברכות, אבל המארח קוטע אותה, שבו בבקשה, ותודה על היין, שנפתח? או אולי ג'ין בטוניק? האורחת אוהבת, זה ידוע, אולי גם האורח למד ליהנות מהחיים? לא, בשבילי מים, אולי קולה? לא, מספיק מים.
ומה אתך, מתוקה שלי? מטביע לארי מבט מתמוגג בג'ולי, אני לא רוצה כלום, את זה מבינים בלי מילים, די בחיוך קטנטן ותנודת ראש אופקית קלה שבקלות.
מי לא מכיר את עונת המעבר המביכה שבין הברכות המנומסות לשיחה הקולחת, כמה שימושי יכול להיות כאן מארח מסור, אבל האורחים האלה ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם, כי המשקאות נמצאים במטבח והמארח ניגש לשם, מזל שהוא זריז, שתי דקות והשתיקה המעיקה מתמלאת בנקישותיהן של קוביות הקרח בכוס הג'וני ווקר שהוא מניף אל-על ובברכתו החגיגית, לחיינו.
גם איה ודניאל מרימים את כוסותיהם וחוזרים אחריו, לחיינו, אבל הנשיקה הלחה שהוא ממהר להצמיד ללחיה של ג'ולי משאירה ספק אם הביא אותם בחשבון.
לפני שיעיק שוב השקט, מזדרז לארי להכריז, ראינו את אביך, ודניאל מעמיד פנים שלא שמע. אולי היה מצליח להימנע מן הדיון הכרוך בזה לולא פערה איה את עיניה ושאלה, מה באמת? איפה? אבל עכשיו כבר מאוחר, וכמו תמיד מספקת הטלוויזיה נושא מרתק לשיחה, איך בכלל אפשר אחרת אם זה עתה הופיע יוסף מלניק ביומן החדשות.
הוא ממזר האבא שלך, מגחך לארי, ודניאל מהנהן, כן, הוא ממזר, ולא דרושות רגישויות מיוחדות כדי להבין שהממזר הראשון ראוי להערכה והשני לגינוי. לארי היה נאמן יותר לעצמו אילו אמר, הוא פיקח, ודניאל היה מדייק יותר אילו אמר, הוא מנוול, אבל לא מוכרחים לשקר כדי לא לומר אמת, וזה מה שהם בחרו.
חבל שהפסדנו אותו, חולקת איה את צערה עם דניאל, וממש באותה נשימה היא שואלת את לארי, באיזה עניין הוא דיבר? ודניאל, בסתירה מפתיעה להרגליו המנומנמים, מתופף בעצבנות על השולחן וקובע, בעניינו של מר יוסף מלניק, זה אצלו הנושא היחיד שעל הפרק.
לארי נוזף בו ברגש רב, מה אתה רוצה ממנו? שאלו אותו על הכיבוש אז הוא ענה, אתה צריך להיות גאה באבא שלך, אם המפלגה תצליח הוא סוף-סוף ייכנס לכנסת, ואם לא אכפת לך, אז הוא דווקא נתן למראיין באבי-אביו, כבר מזמן היו צריכים לצאת מהשטחים המזוינים האלה, בלי זה לא יהיה כאן אף פעם שלום, ודניאל מגחך, שלום, אה, בבחירות האחרונות הוא דווקא הלך על הביטחון ועל הזכויות ההיסטוריות, אבל נכשל בפריימריס.
הנושא הזה מגרה ומזמין, ויש ללארי גם משנה סדורה בעניין ולהט הולם, אבל חסרים לו שותפים, ולהתווכח לבד קשה: איה מסכימה אתו באופן כללי, היא תמיד בעד המסכנים, אבל אין זה ממנהגה להיכנס לפרטים ולדקויות בעניינים כאלה, ואילו דניאל אף פעם לא מצא טעם לצאת מגבולותיו ולהתעניין בנושאים ציבוריים. וג'ולי? אם לשפוט על-פי ישיבתה המתבדלת, גם מחדוות הוויכוח הפוליטי היא לא מתפעלת.
בכלל, נראה שלהיות ג'ולי זה עסק לא פשוט. מאז שהגיעו האורחים, היא מקפידה על שיכול רגליים אלכסוני מחושב שמציג לראווה גרבי ניילון שחורים, שקופים מספיק כדי לתת מושג איזה פלחי ירכיים לבנים ומוצקים מחכים מעבר להם. פניה מתריסות באדישותן, ובולטת שפתה העליונה הדקה, שלוחצת בספקנות על התחתונה. היא מתאמצת לא לזוז, אבל העישון מחייב אותה פה ושם לעגל את שפתיה ולהניע את ידיה, ועם המטלה הזאת היא מתמודדת בתנועות איטיות, מחושבות, מודעות לערך עצמן. דרכה האלגנטית אל המאפרה מתוכננת בקפידה, והמאמץ וריכוז-החושים לא משתקפים בפניה, וגם ההתנהגות הזאת היא נוסחת תקשורת בדוקה, ובלבד שהמתבונן בה הוא גבר.
אבל לא כל גבר. דניאל, למשל, אדיש למשחקיה. הוא נשוי ומאוהב, וגם לא כל-כך ערני בשעות כאלה, ולא אכפת לו שהיא תמשיך לעגל את השפתיים האדומות שלה ותשתוק. ובעצם, גם אם ישתקו כולם הוא לא יתלונן השקט עדיף בעיניו מן הזמזום הבלתי-פוסק של החיים.
גישתה של איה שונה בתכלית. השקט הוא מוליך הבדידות היעיל ביותר שהיא מכירה, ופעם אחר פעם היא מותחת את צווארה לעברה של ג'ולי ומדובבת אותה בקולה המתוק, כולה חיונית שופעת, והחיוכים הלבביים שהיא מרעיפה עליה מקערים את שפתיה בחירות חסרת אחריות כאילו אין שם שום פצע שתובע זהירות.
בתחילה כשלה במאמציה, ותשובותיה של ג'ולי נשארו חסכניות כתנועות גופה: כן, לא, למה לא, אולי, לפעמים, דברים כאלה. אבל אין גבול למסירותה של איה, גם לא לסיוע החרוץ שהיא מקבלת מלארי, ולאט-לאט נאספים פרטים ומתברר שג'ולי היא גרושה טרייה בלי ילדים, מעצבת אופנה מצליחה, אשת העולם הגדול שהכירה את לארי בהרצאה שנתן באוניברסיטה הפתוחה, ולא, אין לה עניין להחליף את העיצוב בפילוסופיה, אבל מעצב טוב צריך אופקים רחבים.
כדי שיהיה ברור שלא מדובר כאן בחקירה אלא בשיח רעים נעים, איה משבצת בין שאלותיה קטעים נבחרים מעוללות ההפקה שלה, ולארי תורם אנקדוטות מהקריירה האקדמית שלו, והעיסוק המשותף במאמצי ההתקדמות בחיים מקרב את העולמות השונים זה אל זה.
החדר מתמלא בשתי-וערב של מילים ותנועות ועשן מתאבך, והמתיחות של תחילת המפגש מתפוגגת, אפילו ג'ולי מרשה לעצמה לשחרר את שוקיה ולשלוח אותן קדימה למנוחה מלוכסנת, אף שעדיין היא מקפידה על ברכיים צמודות. רק דניאל נשאר מחוץ לתמונה, כאילו הוא אסיסטנט שנאסר עליו לגעת בלבם של הדברים. איה מקבלת אחריות גם על כך, וכשלארי מציג לפניה את אחד מבגדי הים שג'ולי עיצבה, היא חוטפת מידיו את שתי פיסות הבד ומנופפת בהן מול בעלה בהתלהבות, נכון שזה מקסים? נכון שזה מקסים?
דניאל בוהה במוצג בשתיקה, אפילו מילה הוא לא מנדב, ולארי מזדרז למלא את החסר, כן, הביקיני הזה משגע, ואתם צריכים לראות אותו על הגוף הנכון.
די בזה שאיה תצמיד את בגד הים אל גופה של ג'ולי ותאמר לדניאל, תראה, תראה איזה יופי, אפילו לא מצאה חלל פנוי בנפשה להיטרד אם ראוי להעלות נושא רגיש כל-כך לפני גבר מסוג בעל, ודניאל מהמהם, כן, איזה יופי.
הוא-עצמו לא האמין שתגובה דהויה כזאת תרגיע אישה רבת-תושייה כאשתו, ואכן שמע אותה מיד, נו, אז מה אתה אומר, צריך הרבה דמיון בשביל לעצב בגד כזה, אה?
הוא מתבונן בשפתיים הפעלתניות ובפצע שבפינה השמאלית העליונה, וחש ברוח מרדנית שנושבת אליו אי-משם, רוח קלילה, נוגעת לא נוגעת, כמו עקצוץ של יין לבן מוגז בחך, אבל הרוח הולכת ומתגברת, וכשהוא מנסה להרגיעה כבר מאוחר מדי ונפלט לו, כל העניין הוא בסך-הכול כיסוי בשביל שתי בליטות מקדימה ושתי בליטות מאחורה.
לרגע הוא חש הקלה ואף משחרר אנחת רווחה, ומיד הוא משתנק. נשימתו מצטנפת לפקעת סבוכה, והוא מתמלא בושה וחרטה, בשביל מה היית צריך את זה, ואיה מפריחה חיוך לבבי של התנצלות לעבר ג'ולי, נותנת גם לדניאל להתרשם ממנו ומכריזה, זה מה שכל-כך יפה כאן, יש לה בסך-הכול שתי בליטות מקדימה ושתיים מאחור, ותראה איזה פתרונות יצירתיים היא מוצאת.
התקרית המביכה מיושבת, והמפגש המענג ממשיך להתנהל על מי מנוחות, אבל מישהו תמיד רוצה עוד, ועכשיו זה המארח, שכבר מת לדעת מה חושב האורח על החברה החדשה שלו. מובן שהמעבר מדיבור זה עם זה לדיבור זה על זה תובע תנאים אקוסטיים הולמים, וכששלפוחית השתן של דניאל מתמלאת ושולחת אותו לשירותים, מזנק לארי בעקבותיו ואורב לו ליד כיור הרחצה שבחדר האמבטיה.
***
חדר האמבטיה אינו נוח לשהייה ממושכת, אבל המטבח קרוב, ואחרי שגוררים אליו את דניאל, אפשר לצעוק מתוכו לעבר הנשים, רוצות קפה? ולהוסיף, אף-על-פי שכבר ידוע, איזה? כמה סוכר? ועד שהמים ירתחו, ובעצם, למה רק עד אז, אפשר לכוון את הקול לתדר נמוך, ולברר בשקט את מה שטעון בירור.
דניאל מתיישב לו אפוא מול שולחן האוכל, ומנסה לרווח את ישיבתו, משענת העץ הקשה מכאיבה לגבו ומעלה בו געגועים אל הכורסה הממורטטת שלו, אבל את עיקר אי-הנוחות הוא חש דווקא בידיו. אף פעם לא ידע מה לעשות בהן בחברה, ובמצבי מתח הוא מוכן להישבע שאינן שייכות לו.
לארי, שהשאיר את הג'וני ווקר שלו בסלון, ממלא לעצמו כוס חדשה ומטיל לתוכה קוביות קרח. הוא מטלטל אותן בתנועות מעגליות מהודרות, ודניאל מאזין בריכוז לקולות השקשוק, כאילו הוא יושב באולם תיאטרון ומאזין לנעימת מעבר מרגיעה שתישא אותו אל המערכה הבאה, ורק כשלארי חושף לפניו חיוך מלוחלח ודוחק בו, נו, אז מה אתה אומר? הוא מבין שזרקורי הבמה מכוונים עכשיו אליו, ובמלוא העוצמה.
שקט ממושך בין שני בני-אדם מעיק הרבה יותר משקט בין ארבעה, כי תמיד זוכרים תורו של מי לדבר ולא נפטרים בקלות מהחשבונאות הזאת. אבל תמיד אפשר לדבר ולא לומר כלום, כפי שעושה דניאל, שממלמל, מה יש כאן לומר, מה יש כאן לומר, אם מפני שעדיין לא הבין מה בדיוק רוצים ממנו ובאמת אין לו מה לומר, ואם מפני שלא רצה לומר את מה שיש לו לומר. וגם כשלארי מחדד את שאלתו ותוקף ישירות, מה אתה אומר על ג'ולי? הוא ממשיך לגמגם, מה יש כאן לומר, מה יש כאן לומר, כאילו הוא משנן מנטרה.
לארי מקער את שפתיו, אבל קשה לקרוא לזה חיוך. הוא מתקרב לעבר דניאל, נעמד על-ידו ומכריז, ג'ולי היא אישה נהדרת, ואני חושב שאני הולך להתאהב בה, אולי אפילו כבר התאהבתי, כן, לא תאמין, אבל ככה בדיוק הרגשתי כשפגשתי את רחל.
דניאל מדווח לעצמו בסיפוק שהפעם לא הופנתה לעברו שאלה כלשהי, והוא מסיג קלות את ראשו כדי לאפשר למשב האלכוהול לעקוף אותו, וכשלארי שב ומציין, היא אישה נהדרת, הוא מוצא לנכון לשבח אותו על סיום הדוקטורט.
ההישג האקדמי, אם אכן היה כאן הישג, לא עומד עכשיו בראש סדר העדיפויות של לארי, והוא חוזר על דבריו הקודמים, הפעם בתוספת קלה של הברה אחת ונימת שאלה, היא אישה נהדרת, אה? ודניאל מסכם, העיקר שאתה אוהב אותה. להבעתו הוא מוסיף רוך ועדנה, אבל בתוכו הוא מתקשח, די והותר כבר סיבך אותו הפצע של אשתו.
וזה עוד לא הכול. פתאום טורד אותו ספק ארסי, שמא כל החיים הוא מגדל בתוכו מין צנזור רודן, שאומר לו מה להגיד ומה לא ואילו פינות לעגל. הוא מנסה להסיח את דעתו מהתגלית הזאת על-ידי בהייה ממושכת במארחו, אבל ניסיונו הרב בבהייה מכזיב הפעם, והספק מעמיק. והנשים, הן ממשיכות לפטפט בחדר האורחים ולא תובעות את הקפה המגיע להן, אף-על-פי שכבר יכלו לנחש שהמים רתחו.
ואז קורה דבר לא צפוי.
פתאום, בהפתעה גמורה, דניאל מתחיל למלמל, כמעט בלי קול, כמו ילד מפוחד שעושה דווקא: הפצע מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת, הפצע מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת, הפצע מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת, ולאט-לאט נחלשת מערכת הבקרה, או אולי מתחזק הרצון החופשי, והמילים נהגות בקול רם וברור יותר ומגיעות אל אוזניו של לארי, והוא פוער אליו זוג עיניים נדהמות ונוזף בו, תגיד, ירדת לגמרי מהפסים?
מבויש בשל חלקו הראשון של המלמול, שאינו קשור לכאן, ובה-בעת גאה על חלקו השני, מחכה דניאל להבהרה, אבל כל אחד מתרכז במה שמסתובב אצלו בראש, ולארי, שהחמיץ את עניין הפצע או התעלם ממנו, מסתפק במחאה, איך אתה בכלל יכול לומר עליה דבר כזה?
היא כנראה לא הטיפוס שלי, מושך דניאל בכתפיו, ולארי מאיץ את סיבובי הקרח בכוסו ומצטעף במבט מרוחק, אורב לקלוט איתותים של חרטה.
אבל דניאל שותק.
אתה מוכן לפרט קצת? דוחק בו לארי, ודניאל מגמגם, אני לא יודע, אולי האופן שבו היא עישנה.
האופן שבו היא עישנה, אה? העלבון עושה את קולו של לארי חלול, ונדמה שהוא אוטם את עצמו להמשכו של הדיון או אוגר כעס ומיד יטיח אותו, אבל המאבק על חוות דעת מוצלחת יותר מעודד אותו בסופו של דבר לאמץ נימה של רכות מרצה, והוא מכריז, כל מי שראה אותה הוקסם ממנה. עיניו מוארות, מקדמה על חשבון התשואה שהנה יפיק מדבריו, אבל דניאל מסרב להיכנע ללחץ הרוב וקובע, זה לא עניין לדמוקרטיה.
צל של חיוך מבליח על פניו של לארי, אבל יותר מדי רגישויות עומדות כאן למבחן, יעידו על כך דבריו הבאים, אתה מקנא, כן, זה כל העניין.
האשמה חסרת שחר תובעת תגובה עזת ביטוי, אבל המזג וההרגלים הישנים משאירים את פיו של דניאל חתום. הוא בוהה בקירות הלבנים שסביבו ובערמת הכלים המלוכלכים שבכיור ובחזיתו המוכתמת של המקרר ובחלון שמעליו, ודרך החלון הוא בוהה בבתים הסמוכים ובחצרותיהם ובשני הפסים האופקיים הכהים של הים והשמים, והעולם כולו נראה עכשיו מטעה-גשמי, אבל לא אמיתי, דמיוני כמו הדו-שיח הזה, שכבר הוא מתחרט שנגרר אליו.
לארי מפרש את השתיקה כהודאה באשמה וממהר לנחם, לא נורא, זה טבעי, אישה כמו ג'ולי לא משאירה אף אחד אדיש, אל תשכח, אתה בסך-הכול גבר, ועוד נשוי, ובדיוק בשביל מצבים כאלה נתן לנו אלוהים פנטזיות, העיקר שתשאיר את הידיים בכיסים. את הפ??סקה האחרונה הוא לא התכוון להוציא לאור, היא פשוט נפלטה לו, אבל את הנעשה אין להשיב, אף לא לתקן במלמול, לא התכוונתי לזה ברצינות, אני יודע שאתה חבר טוב ותמיד אפשר לסמוך עליך.
דניאל ממשיך לשתוק, אחר-כך הוא מעלה את עניין הקפה, אבל לארי מתעלם ומניח את הג'וני ווקר שלו על השולחן, מספיג את ידו הרטובה באחורי מכנסיו, שולף מכיסו נייר מקופל ומגיש אותו בחיוך מסתורי לדניאל.
סקרנותו של דניאל גוברת על זהירותו, והוא לוקח את הנייר ופורש אותו לפניו ומנסה לקרוא, אבל האותיות מפותלות בתוך עצמן, לא מזמינות, והוא מבקש הבהרות. זאת עבודה על החוויה המיסטית, טופח לארי בפטרונות על שכמו ומתיישב לצדו.
דניאל זוקף לעברו את גבותיו בפליאה גדולה. צבען החמקמק של עיניו מיטשטש עוד יותר, בז', אפרפר, ואולי משהו ממשפחת הכחולים. הוא חוזר לנייר, אבל יותר משהוא מתאמץ לפענח את הכתוב, הוא מתקומם נגד המאמץ, למי במטבח הזה נחוצה עכשיו עבודה בפילוסופיה, גם בלי זה יש כאן מספיק בלבול ומבוכה. רגליו נעות בעצבנות מתחת לשולחן, ועל דל שפתיו התחלה של מחאה, לעת עתה רק קול מושהה שעוד לא מבטא מילים מוכרות, מעין חזרה כללית, או אומדן פנימי של הכוח העומד לרשותו.
נדמה שאופיו הנוח לא ימנע ממנו הפעם התפרצות שיתחרט עליה, ולארי, ער לסכנה, מזדרז לשפוך קצת אור על התעלומה, זהו דף מתוך עבודה שג'ולי הגישה לי, צילמתי אותו במיוחד בשביל להראות לך, ובהעדר כל תגובה מדניאל, הוא מוסיף, נו, אז מה אתה אומר?
רק עכשיו חודרת למוחו של דניאל ההכרה שהוא נדרש להפגין כאן את כישוריו המקצועיים, והוא מתגונן, אבל אתה הרי יודע שאני בסך-הכול מתלמד, ולארי מרעים, מתלמד? כבר שנה אתה שותף במשרד עם המרתה הזאת, מה אתם עושים שם אם לא לתת שירותים גרפולוגיים לכל מיני חברות מקצועיות? ואם חלק מהאמת הוא אמת, אז שניהם דוברי אמת, כי דניאל יושב במשרד שברחוב ארנון כשותף זוטר וגם כמתלמד.
***
מה גרם למרתה ביילין, גרפולוגית בעלת מוניטין, להקצות לו שולחן עבודה פינתי קטן מול השולחן הגדול שלה? הידע שעמד לרשותו, ואם לדייק יותר, כוונון מסוים של חושיו, שראשיתו ברומן רב-השנים שהוא החל לקיים עם סימני הכתב עוד לפני שלמד להשתמש בהם בדרך המקובלת. הכשרה מקצועית הוא לא קיבל אף פעם, ודאי לא הסמכה, אבל הוא מכיר את סימני הכתב באינטימיות של חצר אחורית, כמו פליט שמכיר את ארץ המקלט שלו.
ממה ברח? בעיקר ממצבי הרוח המזדמנים של אביו, שחשפו אותו לעולם הפכפך, מאיים, חסר פשר, שכל כמה שניסה לרדת לחקרו הבין אותו פחות, כאילו השתתף במשחק חסר חוקים. לא קל היה לפענח את גחמותיו של הגבר המורכב הזה, שכבר אז העמיד את עצמו לשירות הדמוקרטיה, אבל את ביתו ניהל כדיקטטור.
סוגי הצעדים שהוא נהג לפזר בביתו, כשחזר מענייני המפלגה, יכולים להמחיש את האתגר המורכב שניצב לפני דניאל הילד: כשכבש אבא יוסף את המרצפות ברקיעות אלימות, הכריז: אני כועס, כדאי להתרחק ממני. כשגרר את רגליו בזלזול, התכוון לומר: אני עסוק, כדאי להתרחק ממני. והיתה גם גרירת רגליים אחרת שחלחל בה צליל דורסני, ולא נפקד גם מקומן של טפיפות נעליים קצובות במקום, שפירושן היה, ככל הנראה, קוצר רוח ועצבנות, ומקום מיוחד נשמר לרקיעות העליזות שהכריזו: אני הולך לשעשע אותך, או, למי שמתמצא בהבדלים: בוא מיד לשעשע אותי.
ואם לא די בכל אלה, שצצו ודעכו בתכיפות מבלבלת, נלוו אליהם גם אסופות נאות של גרירת כיסאות וטריקת דלתות, וכחכוחים ושיעולים, ובעצם, מה לא. דניאל הקטן התקשה לפענח את שפעת המסרים, ולהתמזג כראוי עם הקירות והרהיטים שבחדרו לא הצליח.
באותם ימים רחוקים עדיין לא שלט בטכניקת הנמנום, ובנסיבות עגומות אלה לא נשאר לו אלא לעמול על גילויו של עולם חדש, מובן יותר. הוא חיפש היגיון פנימי בסדר התפריטים המתחלפים של הארוחות שאמו הגישה לו, ובצורות העננים המתחלפות בשמים, ובצבעי המכוניות החולפות על פניו ברחוב, ולמעשה, בכל מה שידוע לנו כמקרי; ולאט-לאט, בלי שייתן דעתו על כך, נקשר גם לסימני הכתב, ומצא את עצמו עמל על פענוחה של שפה חדשה. עד כמה דייק באבחנותיו הילדותיות אין לדעת, לפחות הרגיש שהנה יש לו איזה דבר שלאחרים אין חלק בו, והוא מספק לו קצת יותר יציבות והגנה.
אבל נחזור למטבח של לארי. הנייר מונח על השולחן, ושני הגברים הצעירים נועצים בו את עיניהם. לארי מורגל פחות בשתיקה, מה גם שהעניין נוגע בו, והוא נשבר ראשון, נו, אז מה אתה רואה שם?
דניאל כבר לא רואה שם כלום, עיניו שניתקו מהדף מרחפות אי-שם במעמקי החלון שמעל למקרר, כאילו הוא מחפש מישהו שיבוא ויושיע אותו, אחר-כך הן חוזרות ממסען ומשוטטות בין קירות המטבח, אבל זה לא מטבח שמחולל נסים, ומיד מתלקח השידול הבא, נו, מה אכפת לך, זרוק איזה עצם לחבר.
דניאל חוזר לדף. אצבעותיו ממששות את שני צדיו, ופיו מתעקם בספקנות, אבל הרי זה פוטוקופי וחסרים לי הסימנים של הלחץ, בלי ממד העומק אפילו גרפולוג אמיתי לא יסתכן בחוות דעת, וכבר ברור שעם תירוץ כזה הוא לא יגיע רחוק, כאן נדרשת התנגדות עקרונית, הסתייגות אתית מוחצת מהפלישה המחוצפת לפרטיותה של ג'ולי, אבל עוד לפני שהוא מספיק לנסח את התירוץ הזה לארי כבר מסנן בזלזול, אל תעשה מזה כזה עניין, ולשונו נלכדת בין שיניו בציפייה דרוכה לתשובה.
דניאל מגמגם, אי אפשר לשלוף סתם כך חוות דעת מהשרוול, זה לא רציני, אבל לארי אפילו לא טורח לחלץ את לשונו מבין שיניו. דניאל לוקח נשימה עמוקה ולוטש במארחו מבט אמיץ במיוחד, כאילו הוא מכריז, הנה אני עומד לשאת את דברי, והם לא יהיו נעימים. לפחות הם קצרים: אני לא אוהב את מי שכתב את השורות האלה.
לארי המופתע מגיב דווקא בפיהוק. וכדי שיהיה ברור לגמרי שדבר לא נגרע מכבודו, הוא גם מותח את איבריו במין לאות מעושה, כאילו התעורר זה עתה משינה טובה וטרם התפנה להבלים המומטרים עליו. אבל אפילו בתיאטרון קהילתי המשחק משכנע יותר, ואצבעותיו המנתרות על קצה השולחן מסגירות בכמה מאמץ עולה לו ההצגה הכושלת הזאת. הוא מנסה לצחקק, והצחוק מקרטע כמו מכונית מפונצ'רת, ולבסוף הוא שואל בעלבון, תגיד, מה אתה בדיוק רואה שם? ולנוכח שתיקתו המתמשכת של דניאל הוא מוסיף, אל תדאג, לארי אוהב שמדברים אתו גלויות.
זהו כתב של אדם מלא בעצמו, נענה דניאל לאתגר, ולארי קוטע אותו, ומה רע בכך? ועוד לפני שדניאל מספיק לענות, הוא מתפרץ שוב, איך אתה בכלל יכול לראות דברים כאלה בכתב יד.
דניאל משרטט באוויר פיתולים של אותיות ומנסה להסביר, אתה רואה, הצורות מנופחות, מגונדרות, מתפתלות סביב עצמן כמו שבלולים, הנה, קח לדוגמה את הפ"א הזאת, איזה תיאבון צריך בשביל מידות כאלה, או את הקצה של הת"ו, שנשלח קדימה כמו יד לתוך כיס של מישהו אחר ומיד מתעקל בחזרה עם השלל, ולארי מכווץ את נחיריו ומוחה, נו באמת, אבל דניאל לא נותן לו פתחון פה. כעת כבר מפעמת בו רוח קרב, והוא ממשיך להיטפל בהתלהבות גם לקו"פים ולו"וים, ולנו"נים ולמ"מים הסופיות, תראה, תראה איך הן פולשות משורה לשורה כאילו כל העולם מגיע להן, לא מכבדות טריטוריה.
לארי מנסה להתמקח, אבל ראית איך היא ישבה בשקט בסלון, רגל על רגל, כמו ליידי אמיתית, ודניאל לא מוותר, זה מה שהיא רוצה שתחשוב עליה, מדובר בהצגה.
לארי מתעקש, לא, זאת לא הצגה, ככה היא באמת, אם היא לא היתה משכלת רגליים זאת היתה הצגה, וגם דניאל מתעקש, אם היא לא היתה משכלת רגליים היה קל יותר לראות מי היא באמת, ולארי עומד על שלו, במקרה כזה היא היתה בוגדת בעצמה ונהפכת לאדם אחר. אין צורך להמשיך ולפרט את חילופי הדברים, ההכרעה בעניינה של הליידי הזאת אינה חשובה, ומה קורה לג'נטלמן שהזמין וקיבל דיבורים גלויים כבר ידוע, אף אחד לא חסין מפני תקשורת נבזית כל-כך.
הפרידה מתנהלת כתקנה. מושמעות הברכות המסורתיות, מלוות בחיוכים רחבים, ונקבעת פגישה נוספת לזמן הקרוב, לעת עתה בלי תאריך. ברחוב מושכת איה בכיוון הים, ודניאל, שרוצה להשקיט את רוח הקרב מהמטבח וגם מרגיש שמשהו בתוכו תועה ומבקש חסות, נענה לה בתחושת הקלה. האוויר עומד, וחלק מחומו של היום עדיין מיתמר מן הכביש ומן הטיילת. מעבר למעקה הבטון נראים מרבצי החול הרחבים, שמוגהים באורות בתי-קפה וקיוסקים, והלאה משם נראה הים, כהה ועצום כמו חיה קדמונית שנושפת אדוות לבנבנות.
חול ומים, איזו שלמות, ובכל-זאת תמיד יהיו גם בני-אדם. ועכשיו, על אף השעה המאוחרת, יש יותר מדי מהם, כולם רוצים משהו מן הקסם הזה, וחבל שדווקא ההתקהלות מפוגגת אותו. לפחות ימתיקו את בדידותם זה לצד זה, ומי שיתעקש על פיסת טבע גדולה יותר לעצמו, יוכל לחלוץ נעליים או סנדלים ולפזר את פסיעותיו בין גרגירי החול כמו איה ודניאל.
ידה סביב מותניו, ידו על כתפה, ועל קו המים, היכן שהחול בוצי וצונן ואדוות זעירות מזדחלות בין אצבעות הרגליים, הם נעצרים, אין מקום טוב מזה להצעיף מבטים ולהחליף לחשים שיזכירו להם את אהבתם.
כצפוי, יש גם ליטופים, הראשונים ענוגים ומלאי רוך, והבאים אחריהם מסוג אחר, וסוף-סוף אפשר לראות את דניאל יוזם ולא נגרר. מרקמה של חולצת הוויסקוזה הוורדרדה נעים לו למגע, ואחרי שהוא מתענג על עגלגלות הבשר המפציר מבעד לה הוא שולף את כנפותיה מתוך החצאית ומשחיל את ידו פנימה, מטפס לעבר אחד השדיים, לש וממולל את הפטמה ומיד היא גומלת בהזדקרות. ברגע הזה הוא דווקא יודע מה לעשות בידיו, וגם מרגיש שהן מאוד שייכות לו.
אלא שלא לבד הם על החוף, ויש גבול למה שבני תרבות יכולים להרשות לעצמם בפומבי, ובאופן טבעי, או אולי, אם כבר הוזכרה כאן תרבות, באופן מאוד לא טבעי, מקבלות הנגיעות שוב אופי רך וענוג, וכמו תמיד אחראית לכך האישה, אבל ההתענגות הדדית.
בין ליטוף לליטוף מעירה לו איה ברגש רב, אתה יודע, הם נראו נחמד ביחד, ולא היה מזיק לנו זוג חברים קרוב, ודניאל תולה בה מבט כזה שהיא ממהרת להוסיף, לא, לא שכחתי את רחל, אני אפילו מתגעגעת אליה, אבל החיים נמשכים, וג'ולי נראית לי בן-אדם מעניין.
בן-אדם מעניין, הוא חוזר אחריה בקול רפה, שלא מבהיר מה בעצם הוא רוצה להביע, נזוז?
איה תוחבת את חולצתה בחזרה לתוך החצאית ומחליקה בידיה את קמטיה. היא מצמצמת את עיניה בניסיון להעריך את תגובתו המוזרה של בעלה, מנערת את שערה לאחור ומאשרת, כן, נזוז, למה לא.
אבל במכונית היא מבקשת לדעת מה הוא עשה כל-כך הרבה זמן עם לארי במטבח, והוא עונה לה שלארי ביקש שיספר לו מה הוא חושב על ג'ולי ושהם פטפטו קצת.
איה מעבירה את אצבעה על שפתיה, אבל לא בחינה מחודשת של הפצע יש כאן, אלא ניסיון לתהות על טיבו של שיח הגברים במטבח. כשזה מתבהר היא מרכינה את ראשה ולוחשת, חבל, חבל שהיא לא מוצאת חן בעיניך, אני מקווה שלפחות דיברת עם לארי כמו שצריך, ודניאל מהמהם לתוך ההגה, בלי להסיט את מבטו מהכביש, אני כבר ילד גדול.
שניים-שלושה צמתים חולפים על פניהם בשתיקה, וכבר הוזכרו איכויותיה של שתיקה בשניים, אבל לא של שתיקה בין גבר ואישה, ועוד נשואים. זו הגרועה מכולן, ובייחוד אם היא נופלת בתוך חיפושית נוסעת, אי אפשר לעבור לחדר השני, גם לא לרדת לכספומט או לבית-קפה סמוך, וגרגורי המנוע מכפילים את משקלו הסגולי של השקט.
בירידה של קינג ג'ורג' נשבר משהו באוויר, ואיזו רוח כלואה מתחילה לנשוב, ואיה, שחושבת שזו הזדמנות טובה לשבור גם את הקיפאון הפנימי, משעינה את ראשה על כתפו של בעלה. נשימותיה מתערבבות בשלו, והוא מתמכר לעייפות הבשר הנעימה. נדמה שהוא מתרכך, אבל תמיד רוצים עוד, והפעם זו איה שלא מצליחה להתאפק ומעירה, לארי לא ביקש דיאגנוזה מעמיקה על ג'ולי, רק חיזוק למה שכבר הרגיש בפנים, זה טבעי, כל אחד צריך מדי פעם איזו מילה טובה מחבר.
דניאל לוחץ בפראות על דוושת הגז, כל שרירי פניו נקפצים. השקט המכביד שוב שוקע ביניהם, ורק מתחת לכיכר דיזנגוף הוא מטיח בה, מאיפה את יודעת?
בגלל ההפוגה הממושכת בדיבור יש חשש שהשאלה תרחף בחלל המכונית מנותקת מהקשר, אבל במחשבה אין כל הפוגה, ואיה מסיגה את ראשה מכתפו של בעלה בתנועה זריזה שמבהירה שהיא בעניינים ופוערת זוג עיניים גדולות, מה ז'תומרת, אני מתפלאת על עצם השאלה.
גם הוא מסיג ממנה את גוו במין מחווה סמלית, אבל חש שאין בכוחה לבטא את המרחק האמיתי המפריד ביניהם, ובכלל, שהעולם צר מהכיל את המרחקים המפרידים בין בני-האדם, בעיקר בין האוהבים.
איה משלבת את אצבעותיה על בטנה, מחככת את כריות אגודליה זו בזו, וכדי שהשקט לא ייפער ביניהם מחדש היא ממהרת למחות, מה קורה לך, הרי עוד בסלון, לפני שנכנסתם למטבח, היה ברור כל-כך מה לארי רוצה, הוא היה ממש שקוף.
דניאל מחמיר את הבעת פניו, להזכיר לעצמו ולעולם שהוא בעל עקרונות, ומסנן, מצטער, זה מה שהוא ביקש וזה מה שהוא קיבל, לא המצאנו מילים בשביל להישאר בערפל, ואיה קוטעת אותו, אל תהיה כל-כך בטוח בזה, לפעמים זה דווקא התפקיד הכי חשוב שלהן.
דניאל שותק. הוא לוטש עיניים בזהרורים הצהבהבים שפנסי המכוניות מלהיטים בשערה ובבבואות האור המרצדות על פניה, וגם באצבעות הענוגות השלובות על בטנה, ורואה איך הן ממששות את המשך דבריה המתהווים בזהירות לא אופיינית לה, וממשיך לשתוק גם כשהיא לוחשת בכאב, אני באמת לא מבינה איזה שד נכנס בך היום.
חניה קרובה לא נמצאת, והדרך הרגלית הביתה מעניקה להם שפע זמן לגשש זה אצל זה ולהעריך מה יהיו השלכותיו המעשיות של הדיון הזה על המשך הלילה. המיטה הזוגית, עם המצעים הלבנים הריחניים, מחכה להם בקצה הדרך וכבר מפעילה עליהם את השפעתה המקרבת, ואיה מחפשת איזה משפט מסכם שיביא את המצב העדין לידי סיום מרגיע. דניאל מסתפק בהליכה. תנועותיו כבדות ומסורבלות מהרגיל, והוא חש שמשהו לא נעים, מעין צל גס ואטום שקשה לתת לו שם, הולך ומתעבה בינו ובין אשתו האהובה ומרחיק אותה ממנו. אפילו חיכוכי הגוף ההססניים, המקריים כביכול, שהיא מגניבה לעברו כדי לבחון אם כבר בשלו התנאים לפיוס מלא, אינם יכולים לאותו דבר מרחיק שמרגע לרגע נעשה תקיף עוד יותר, כמו הפגנה רועשת שמתקרבת עוד ועוד, וכל זה מבהיל אותו מאוד, כי הוא נזכר עכשיו בכל השנים הארוכות שבילה בעולם בלי איה, שנים מיותרות שלא מצא להן צידוק או תכלית.
אחרי שהם מגיעים הביתה שוקע דניאל בכורסה, וחספוסו המוכר של ריפוד הקורדורוי מרגיע אותו מעט. עדיין לא השכיל להתאים לשינוי ארשת הולמת, אבל מבטו כבר מכוון לקלוט איתותים מבחוץ. איה מתקשה לשאת גם את השקט שבין הכתלים האלה. היא מתיישבת על מסעד הכורסה, ובשר ירכיה הלבן מתגלה ומזמין, אבל המגע ביניהם מסתכם באצבעות זהירות שהיא טומנת בשערו. בוא לישון, אני עייפה, היא לוחשת כמעט בלי קול. עוד מעט, כשיעלה באפם ניחוחם הטרי של המצעים, בלאו הכי הכול יוכל לקרות.
דניאל קם ממושבו, ועתה מפרידים ביניהם ובין המיטה רק צחצוח השיניים המשותף מול הראי שמעל לכיור האמבטיה ריטואל שהצליחו לשמר במשך שנים והורדות המים המסורתיות בחדר הקטן הסמוך. גם אלה ריטואלים, אבל פרטיים.
בימים כתיקונם מתייצבת איה מול הכיור ודניאל נעמד מאחוריה, כורך סביב גופה את היד שאינה עסוקה בצחצוח, בוחר באחד מצמד האיברים הזקורים בקדמתו, ומשתעשע בו כאות לבאות. העניין כבר הושרש היטב בפולקלור המשפחתי, וויתור עליו לא בא בחשבון. גם הפעם הם מתייצבים בעמדותיהם המסורתיות, אבל את מקומו של האיבר הנשי הזקור מחליפה כתף, איבר צנוע יחסית.
העניינים טרם חזרו אפוא למסלולם הרגיל, אבל כוונות טובות כבר יש, יעידו על כך המבטים שמוטבעים בראי, מבטים מהוססים, מבליגים, תרים אחר אישור, עשויים מחומר חסר מיקוד: שלו מכונסים במאורעות היום החולף, ושלה ממוקדים בחוויה הנוכחית, ואיזו התחלה של חיוך נרמזת לעת עתה רק בזוויות העיניים, באמת לא נוח לשאת ולתת דרך הראי, אבל בלעדיו עוד יותר קשה.
אילו ליטף את הכתף, אולי היה מזרז את ההפשרה, אבל הוא רק משעין עליה את ידו במעין הצהרת כוונות טובות שמועד פירעונן דחוי, ואם לא די בזה, תנועת היד המצחצחת לא ניכרת בשאר איבריו, וכך מוחמצת ההזדמנות להעביר רטטים ידידותיים אגביים בגופה.
בינתיים נקווה הקצף בשפתיהם, ומדי פעם גם ניתז אל הכיור, ואף-על-פי שהצרכים הדנטליים כבר מולאו עד תום, מלאכת הצחצוח נמשכת. עד מתי? עד שיהיו אמיצים לדבר, זוהי הדרישה הבסיסית במצבים כאלה, וחבל רק שהאומץ מעלה לבסוף מילים מוכרות, אוף, איזה פצע מכוער צמח לי כאן, תוד?ה שהוא מכוער.
ייאמר לזכותה של הדוברת שהיא לא ציפתה לתשובה, כאן שוחרר רק קיטור רטורי, פרכוס מילולי לא רצוני, אבל דניאל, בפה מלא קצף, כבר מודה בכיעור.
חיוך פחוס, דומה מאוד לבכי, נחרט בפניה של איה, לשווא היא מנסה להדביר אותו בהבעה של שוויון נפש ובכמה החלקות לשון על בטנת לחייה. אצבעותיה מתהדקות על שפופרת משחת השיניים, מטביעות בה גומות עמוקות, אבל דניאל לא נעזר בפרק הזמן הזה שהעניקה לו כדי לסגת מהודאתו או כדי לרככה במחמאות יצירתיות מתחום האופי או היופי, אפילו את זמניותה של התופעה הנדונה הוא לא מוצא לנכון לציין. קר ואכזר הוא עומד שם, עיניו פקוחות, לא יותר, והוא מתכחש לדרמה הגדולה שחולל, וככל שנמשך המשחק האלים בשפופרת, מעמיק עלבונה של איה וחושיה הטרגיים נדרכים, ומכאן קצרה הדרך לאבחנה מרחיקת לכת, זהו זה, אתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם.
דניאל לא מבין מה נפל עליו. פניו משתטחים כמסך מחשב שהנתונים נמחקו ממנו, ושום הגה לא יוצא מפיו. האפלה שמעמיקה מאחורי מצחו מרגע לרגע היא עדות לאימת הבדידות שנפלה עליו. את האימה הזאת הוא מכיר מהימים שקדמו לאיה, אבל אז לא היתה בכל העולם כולו נפש קרובה אחת שאפשר לדבר אתה באמת, ואילו עכשיו יש ובדיוק על כך הוא נענש.
וזה הנורא מכול: עומדת לפניו אישה אהובה, והוא ממש נוגע בה, שואף אל קרבו את הבל נשימתה, ואין גבול למה שהוא מוכן להקריב למענה אם רק יידרש, ובכל-זאת הם רחוקים מכדי שתניח לו להשמיע באוזניה דבר מובן מאליו שאין בו קנטרנות או זדון: הפצע מכוער, זה הכול, עניין פשוט וטבעי בין אנשים בוגרים.
או אולי בכל-זאת יש גבול לקורבן שהוא מוכן להקריב למענה, ובדיוק כאן הוא עובר, במחויבותו המוחלטת לאמת?
איה ממלאת את כף ידה במים, שוטפת את פיה ופותחת בסדרה של גלגולי עיניים לעבר הראי, להבהיר שהיא עדיין מחכה לתגובה, אבל דניאל נראה איטי ואטום מתמיד, בלתי-כשיר לגבש עמדה בעד או נגד כל עניין שהוא.
אתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם, היא חוזרת ומטיחה בו, פיה מתקשה, כמעט נהפך למקור, אתה מקנא בלארי על האישה היפה שלו, כן, זה כל העניין.
למעלה מאחת-עשרה שנים הוא מכיר את אשתו, ולמעלה משלושים את לארי, ואף פעם לא טפלו עליו קנאה, והנה היום מטיחים בו את האשמה המגוחכת הזאת פעמיים, לכל הדעות צירוף מקרים נדיר, והזיק שניצת בעיניו הכבויות מאשר עד כמה, וגם רומז כי תגובה בוא תבוא, ובמהרה. כן, הוא שוב כשיר לקחת חלק בתקשורת האנושית, לעת עתה רק במלמול חרישי, אני לא מבין אותך, אני באמת לא מבין אותך.
אבל הוא הבין, ולפחות החל להבין, המלמול רק קנה לו את פרק הזמן שנדרש כדי לבחון את תגובתו. שתיקה בעיתוי כה רגיש לא באה בחשבון, היא עלולה להתפרש כהתנשאות, ודיבור אמיתי מסוכן ממנה, והמילים שבחר, אם אכן היתה זו בחירה, נועדו רק לרכך את השתיקה. מילים רבות מתפקדות כך, יותר משנהוג לחשוב, ויש המחמירים וטוענים שכולן כך, ומי שסבור שאפשר לתאר את מורכבותה הכבירה של הרגישות האנושית בכמה נשיפות אוויר שלא יתפלא.
אבל נשוב למילים שהעסיקו את דניאל, אלה שאיה הטיחה בו, אתה מקנא בלארי על האישה היפה שלו. הוא שאל את עצמו, למה זה מגיע לי? הרי היא ממש תבעה, תוד?ה שהפצע מכוער, בפירוש ובתקיפות תבעה ויותר מפעם אחת, ואתה בסך-הכול הקשבת לה ונעתרת. למה ציפתה? ולמה ציפה לארי כשביקש חוות דעת? האם כבר יצאה מהאופנה השפה הישנה, הישירה, שפעם נהגו הכול להשתמש בה, ושפת סתרים חדשה החליפה אותה, ואתה פשוט לא הרגשת בזה? כן, זאת בהחלט אפשרות, אפילו האישה שלך והחבר הטוב שלך כבר משתמשים בשפה החדשה. הם לא אומרים לך ישר ולעניין מה הם רוצים ממך, והם גם לא מוכנים לשמוע את מה שאתה רוצה להשמיע להם, הם מחביאים בתוך השאלות שלהם את התשובות שהיו רוצים לשמוע ממך, ולא רק שהם מצפים שתזהה אותן ותגיש להם אותן בחזרה, עטופות במילים מצוחצחות, רצוי גם שהן יחליקו לך בגרון כאילו נבעו מעומק הלב. והם יודעים טוב-טוב מה הם מחפשים. יש תשובות נכונות או שגויות כמו בחידון טלוויזיוני, וגרוע מזה, אם לא תשתף פעולה, לא רק שתחמיץ את הפרס אלא גם תיענש בכל מיני האשמות מגוחכות. הם פשוט מובילים אותך באף, ואתה יכול לשכוח מהדיאלוג הפשוט מהדגם הישן, הוא כבר שייך להיסטוריה, ואולי לא היה קיים אלא במוח הנאיבי שלך, כן, גם זאת אפשרות, עוד יותר מצמררת. הוא מהדק את אחיזתו בכתפה של איה, אבל חש שמשהו השתבש אפילו במגע.
התגליות החדשות מסעירות את רוחו, ועצם הסערה היא תגלית ליצור מנומנם כמוהו, לא פלא שהחשיבה שלו אינה במיטבה עכשיו, יותר מדי עצבים רופפים. מטריף אותו לחשוב שכבר מזמן הוא נתבע להתאים את עצמו לציפיותיה ואולי גם לציפיות של אחרים, ואף ציית, למרבה הבושה, בהכנעה גמורה. מחצית חייו נשקפת אליו כטעות אחת גדולה, והחצי השני הרי אף פעם לא מספיק כדי לתקן את הטעויות של החצי הראשון.
גם איה שותקת, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאותו מטריד סימן השאלה המעיב על העבר ואילו אותה מטרידות בעיות האהבה והקנאה שבהווה.
כמה זמן יכול זוג אוהבים לעמוד מול המראה בחדר האמבטיה? תלוי בנסיבות ובנפשות הפועלות. תינוק מיילל בחדר הסמוך, ואפילו צלצול טלפון או פעמון, כבר היו מפרקים את החבילה, אבל הזוג הזה ייאלץ להסתדר בכוחות עצמו. והמוזר הוא שרק אי-הבנה יש כאן, זה צריך חופש לומר את מה שהוא רוצה, רק כך יוכל להמשיך לאהוב אותה, וזו צריכה אישור שתמיד היא רצויה, רק כך תוכל להמשיך לאהוב אותו.
המבטים מכריזים שכבר נמאס להם מכל המצב, וההשתקפות במראה מכפילה את הרושם הזה, והדממה כבר שוקלת יותר מכל הרהיטים הסניטריים שמסביב, ורק כשזוגות העיניים מעיזים להיפגש אלה עם אלה בתיווכה של המראה מתגלים סימנים ראשונים להפשרה.
המפגש מביך, ולכן גם קצר. כמו גופים שנתקלו זה בזה בפתח צר, ניתקות העיניים, נסוגות, מגששות, תרות אחר נתיבי התחמקות עוקפים, ושוב הן נפגשות, מזל ששטח המראה מוגבל והאהבה אין-סופית, כי אם ייסגר חלון ההזדמנויות הזה, מי יודע מתי ייפתח שוב.
הרבה דברים מקרבים מרחפים עתה בחלל האמבטיה בלי להיאמר, והנה מגיע רגע שלכאורה אינו שונה מאלה שקדמו לו, ובכל-זאת מתברר בו שלעיניים אין לאן לברוח, וגם אין בשביל מה. חיוכים זהירים מתחילים ללבלב, וכף היד שאוחזת בכתף כבר מגששת מטה, אבל בעדינות. קצות האצבעות מפלסות לאטן את דרכן, מוודאות בכל רגע ורגע את שיתוף הפעולה הנשי, סוף-סוף זו אינה שעה הולמת לפעילות ארוטית, אף-על-פי שחולצת הוויסקוזה דקה והאנטומיה מוכרת.
והסבלנות משתלמת. איה מסתובבת ומרשה לעצמה ללטוש מבט ישיר בפני בעלה, זו הדרך הנכונה להתבונן בבני-אדם, פעם לא היתה דרך אחרת, אלא אם כן הזדמן מקור מים צלולים.
גם הוא מתבונן בה ישירות, ומפגש העיניים מקדים אך במעט את מפגש הגופים, וכבר יש כאן חיבוק, עדות מקובלת, גם אם לא תמיד מספיקה, לאהבה, בכל-זאת יש המעדיפים אישור מילולי, אולי גם איה, אבל לפחות הפעם היא נמנעת מלשאול את השאלה הידועה, והיא לא מפסידה דבר: דניאל כבר מזדרז ללחוש באוזניה על דעת עצמו, אני אוהב אותך.
הגופים נלחצים אפוא זה אל זה, והמתיקות המנחמת שמתפשטת בבשר מחלחלת ממנו אל תוך הנשמות כמו חיסון מפני העבר והעתיד, אבל מי שנהירה לו שפת הגוף יוכל להבחין גם בסימנים של רתיעה, עדות לכך שהקבלה עדיין אינה שלמה.
אף לא מצדה של איה. החמימות שבפיוס אמנם נעימה לה, אבל קשה לשכך את הכעס שהצטבר בה, ובחדריה הפנימיים מהדהדת השאלה, מה כדאי לי עכשיו לראות ומה לא. השאלה לא מגיעה לאוזניה, אבל היא מפעילה ומכוונת אותה, ואת התשובה משרטטות ידיה, שמכניסות עוד כוונה בחיבוק.
החמימות שבפיוס והכעס מסתכסכים גם בתוך דניאל, אבל עצימת עיניים לא באה כאן בחשבון, הוא מתעקש לראות את התמונה כולה, ומי שהתנסה בהתעקשות כזאת יודע עד כמה קשה למצוא את זווית הראייה המתאימה, ועוד בעיצומו של חיבוק, כשכל מיני הבזקים של רגשות מזדמנים מתעתעים בו ומגחיכים את תנועותיו. לרגע הוא מחבק בחום ולרגע קופאות ידיו, פלא שתוקף אותו צורך בהול לתרץ את הפכפכותו או לפחות להתנצל עליה?
אבל ברגע שהוא פותח את פיו, מצליבה איה את אצבעה עם שפתיו ועוצמת את עיניה כאילו היא מכינה את עצמה לאושר גדול שיבוא ויציף אותה, וגם זו שיטה לתקשר עם הזולת, קצת שתלטנית אבל חיננית וכנראה יעילה, ויש עוד דרך, ערבה יותר לאוזן, להסביר את סתימת הפה: כשאוהבים אוהבים.
דניאל לא מתנגד, הוא אפילו עוצם את עיניו ונאטם כך לרגע מפני הכוחות המחבלים בחיבוק. השקערורית שבין חזהו וכתפו קולטת בטבעיות את ראשה של איה, ומגע תלתליה בעורו נכון. בתבונה נהג אלוהים באנטומיה שלנו, ובייחוד יש לשבחו על המערכות העצביות המשוכללות, כן, כך בדיוק צריכים להתנהג גבר ואישה לפני שהם נכנסים למיטה.
נדמה שדניאל אפילו מפשק את שפתיו לנשיקה, אבל מתברר שרק פקפוק מותווה בהן לנוכח האישה המלופפת בידיו. דמותה הגשמית כבר נשקפת בעיניו, מזמינה כתמול-שלשום, אבל הווייתה, הוויית אישה שאינה מתירה לומר לה את האמת, מאפילה עליה.
מרוב בהלה הוא שב ועוצם את עיניו, אבל שום רוגע לא נמצא לו, גם ב??פנים מתגלים מראות קשים לצפייה, מראות מוטרפים, יטען מי שמנוסה בחיבוקים, ריאליסטיים, יחלוק עליו איש מדע הרפואה, כך או כך, רתיעה מצטיירת על פניו.
כי המראות שצפים ועולים בעיני רוחו הם מראות אנטומיים של אשתו: רקמות אדומות, לחות, רוטטות, קרומים שקופים, ריריים, צינורות עיכול שמנוניים, מפותלים, ורידים ועורקים כחלחלים מבעבעים רק לפני רגע חיבק אישה אהובה, והנה הוא בחצר אחורית של אטליז.
הוא פוקח את עיניו ומסיג מעט את גופו, לא כדי לפרק את החיבוק אלא כדי לספוג לתוכו את המראה המוכר והמרגיע של אישה אהובה, ואכן מענג להשביע את העיניים בפטמות הזקורות שמותחות את בד חולצת הוויסקוזה, ועוד יותר מענג לחשוב שהוא האחראי למפגן המרהיב הזה. שפתיו מתקערות מעט, וגרונו מפיק צליל מחי?ה של עדנה שאמור להאדיר את רגע הק?רבה הזה ולהבהיר לעצמו ולה, ואם נחוץ אז גם לעולם כולו, שכל הקלקולים האחרונים הם כבר נחלת העבר. אבל בפנים, קצת מתחת לפטמות, ממשיכה הקיבה להפריש את מיציה ולפרק שיירים של מזון, והמעיים מוסיפים לקלוט את העיסה הנוזלית ולהוליכה למסע מפרך של התכווצויות וערבול, באמת לא נעים לדמיין את החומר הצואתי המובל אחר כבוד אל מקומו הטבעי בתחתית המערכת, וגם קשה להאמין שכל זה התחיל במזון מעורר תיאבון, וזו דוגמה לכך שלא רק לבני-האדם אין גרעין פנימי יציב, אבל הם לפחות יכולים להחליט מה כדאי להם לראות בדרכם ומה לא.
מותרות כאלה לא עמדו, כזכור, לרשותו של דניאל, והוא מצליח להיחלץ מהמקום הנורא ההוא רק אחרי שאיה פוקחת את עיניה, מפרקת את החיבוק ומנערת אותו בשאלה, אנחנו עייפים?
כן, הוא משיב, אנחנו עייפים, ולשון הרבים מחממת את לבו כל-כך שהוא חוזר עליה פעם נוספת, כן, אנחנו עייפים, ואף מצרף חיוך. את ידה הוא נוטל כדי להוליך אותה לחדר השינה, אבל המגע המהוסס מבהיר לה שהיא תוליכו לשם, וכך, שלובי ידיים, הם מתקדמים להם כמו גיבורים בתמונה אחרונה של סרט לעבר המיטה הזוגית. האתגר שזו תציב בפניהם אינו פשוט, אבל היבלעות באופק, מאחורי רשימת משתתפים אין-סופית, לא באה בחשבון.
החלון הפתוח מעל למיטה מגלה פיסה קטנה של שמים מרגיעים, וגם מניח לבריזה הנעימה לבוא מן הים ולהפיץ בחלל החדר את ניחוחם המזמין של המצעים. קווי הקיפול המתוחים לאורכם ולרוחבם מעוררים חשק טבעי להשתרע עליהם ולקמט אותם, והדממה הממלאת את החדר רוויה בציפייה לאיזו מחווה דרמטית של פיוס, אולי אפילו להתפרצות ארוטית. אבל מיטה, מצעים רעננים, בריזה ופיסת שמים אינם תחליף לליבון מעמיק, ולעת עתה השניים רק שוכבים על הגב זה לצד זה.
מנורת הצד של איה מטילה על בטניהם מקבילית אור משותפת, שבורה במקצת, כמו בסגנון קוביסטי, ונשימותיהם מרטיטות אותה. פתיתים זעירים של אבק מוזהב מרצדים מעליה, אבל דניאל ואיה אינם מבחינים בהם. עיניהם נעוצות בתקרה, ולא נוח להביט בתקרה בשניים, כך מורגש יותר חסרונן של המילים. אפילו לכוון את השעון המעורר לא נוח עכשיו, כי סיבוב הבורג בדממה הזאת עוד עלול להתפרש כפעולה בוטה של ניתוק.
מי לא מכיר את הרגעים השבריריים האלה, עדיף שיגוועו מאליהם, אסור שיירצחו. גם איה יודעת את זה, ולכן היא מקפידה לרכון לעבר בעלה ולנשק אותו קלות על צווארו לפני שהיא מכוונת את השעון. מחר יהיה יום חדש, היא מזכירה לשניהם ומכבה את האור, ודניאל לא משיב, בקושי הוא מהנהן בראשו, ספק אם שמע בכלל מה אמרה, אבל גם אחרי שהתרחקו, הוא עוד מחיה בלבו את נעימת קולה ומתרפק עליה.
האור הקלוש שחודר מבעד לחלון מבהיר אט-אט את צורות הדוממים והחיים שבחדר, וכשדניאל מזהה אותן בבירור, איה כבר בעולם אחר. הוא מתבונן בה ובוטח בה שתמשיך לגונן עליו עוד שנים ארוכות, ובה-בעת הוא חרד שמא ישובו המראות האנטומיים. המתיקות המרגיעה של מי שזה עתה חזר הביתה מטיול הרפתקאות מסוכן נסוכה עליו, ונעים לו להסתכל בקלסר המחזה שעל השידה שלה, ובבקבוקונים שאין לו מושג מה הם מכילים, בשמים, תכשירי איפור או אולי תרופות, אבל התהיות שעורר בו היום הזה מגיחות שוב: בשביל מה היית צריך את כל ההתפתלויות האלה? מה פתאום הסכמת בסוף שתסתום לך את הפה? ואם כבר הסכמת, אז בשביל מה החיבוק? איך אפשר בכלל להתקרב אל מי שמרחיק ממך את המילים של עצמך?
ויש גם מסקנה, בהירה ואמיצה: משחקי הצביעות המטופשים האלה לא בשבילך. ואפילו השערה תיאולוגית: מישהו שם למעלה הציב לפניך תמרור אזהרה. וכך, בדבקות של חוזר בתשובה הוא משנן בלבו, מעכשיו תאמר רק את מה שעובר לך בראש, אל תנסה לרצות אחרים ואל תחשב כל מיני חיישובים דיפלומטיים, כי האמת היא מעל הכול וכבר ראית מה קורה כשמשחקים אתה. ואל תדאג לאיה, בסוף היא תבין אותך, בשביל הצגות יישאר לה התיאטרון.
הלקח האמיץ שוקע בתודעתו מלווה במלמול חרישי, לא רצוני, של שביעות רצון, מלמול שבשמחה היה מחליף אותו עכשיו בנחרה בריאה של שינה. אבל להירגע עוד קשה, וטוב ששעות העבודה שלו גמישות, כי אם יהיה צורך, יוכל להשלים את השינה החסרה בבוקר השעון יצלצל בצד שלה, הרחק מאוזניו, ובכל שעה שיתעורר מובטחות לו טביעות גופה בסדין והפתקה המסורתית על השולחן במטבח.
בינתיים הוא עוצם עיניים ומצטנף כמו עובר, וכיוון שהמחר של האוהבים תמיד מבטיח, עולה על פניו הבעה משובבת. קולות המכוניות בקושי נקלטים באוזניו, כבר התרגל אליהם, רק נשימותיה של אשתו מפריעות לו להירדם. הוא מנסה להתאים את שלו לשלה, נשיפה עם נשיפה, שאיפה עם שאיפה, אבל הנשימות שלו מפגרות או מקדימות, כמו בטירונות כשניסה להתאים את עצמו למחלקה ולא עזרו לו הצעדים המשלימים שהוסיף. המאמץ פוקח את עיניו, ומבטו הוא כשל מדען מטורף ששקוע בניסוי מרתק, הרי תמיד נשמה, ואף פעם לא שמתי לב לכך, מי יודע, אולי גם כאן מתחבא איזה תמרור אזהרה, שום דבר כבר לא יפתיע אותי הלילה, וזו אולי גישה מתבקשת אם מביאים בחשבון את המעבר החד מאדם שחי, גם אם בנמנום, לאדם שחושב על החיים.
