הכהן הגדול מגיע לישראל

    הברון כהן

    אחרי שראה את המלך המשיח בפריז, נמרוד עופרן מסביר למה כדאי חשוב והכרחי לראות את לאונרד כהן בישראל

    • לאונרד כהן
    נמרוד עופרן

    הופעות טובות באמת מתחילות הרבה לפני שאצבע מהוססת נוגעת במיתר, לפני שזמר מחביא שיעול בדרכו אל המיקרופון, לפני שאורות נדלקים. הופעות טובות באמת מתחילות הרבה לפני, כשם שהן לא מסתיימות בהדרן האחרון, אלא ממשיכות ללוות אותך בחייך הצנועים. אלמנט הציפייה הוא אקוטי, במיוחד בהופעות שהן בבסיסן יותר גדולות מעצמן. במידה רבה, לחובבי לאונרד כהן האמיתיים יש בעיקר מה להפסיד. בשנה וחצי האחרונה נוצר בילד-אפ היסטרי, כמעט לא הוגן, שמלווה באופן אדוק את הופעותיו של הכהן הגדול. ועל אף שהוא לגיטימי – וממש כמו ההייפ המוצדק, לא הגיע סתם – בסופו של דבר, קשה להתעלות על המיתוס. אלא שלאונרד כהן לוקח את המיתוס הזה, מטפס למעלה, ומספק את ההופעה הטובה ביותר בשוק המוזיקה היום.

    הפעם הראשונה שראיתי אותו פנים-אל-יציע היתה לפני חצי שנה בדיוק, בבירה ניו זילנדית מלאה ברוחות קרות ואנשים חמים. אז לא ממש ידעתי למה לצפות, לכן, אחרי שלוש שעות, יצאתי עם סוג של הלם קרב. המילים פגעו ומוטטו אותי, העיבודים המופלאים טמטמו אותי והחוויה הכללית היתה כמו שום דבר שזכיתי להרגיש עד אז. אני רק יכול לתאר שהיא שקולה ללידה, נישואין, או גירושין – תלוי באיזה מצב רוח הגעת.

    הפעם היעד היה פריז. תקראו לה אגוזים ולי מחוסר-שיניים, תנתחו את זה איך שתרצו, אבל שלושה ימים בבירת צרפת הספיקו לי כדי לרצות לחזור הביתה. כן, היא מלאה ברחובות ובבניינים יפים והיסטוריים, והיא גן עדן לאנשים שמצליחים לבלות רבע שעה רצופה במוזיאון מבלי לחשוב על סידורי האבטחה, וכמה פשוט יהיה לגנוב את אחת התמונות, אבל אני והצרפתים פשוט לא רואים עין בעין, ואני חושב שאני יודע למה. נדמה לי שזה קשור לעובדה שבזמן שאני מנסה לחיות בעולם הזה, הם מנסים לעצבן. כמות הפעמים ששאלתי מישהו ברחוב או בבית קפה שאלה באנגלית והוא ענה לי בצרפתית שוטפת למרות שלא הבנתי מילה היתה כל כך משמעותית, שבפעם הבאה שעוצר אותי איזה בחור וורוד בטיילת ושואל אותי איך מגיעים לחוף מציצים, אני אספר לו את הביוגרפיה המלאה של אורי זוהר ואשאל מה דעתו על הופעת המחווה שעשו לאריק איינשטיין. רק ככה הם ילמדו.

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    "אתה מסתכל סביבך ורואה אנשים מחביאים דמעות"

    אבל שלושת הימים שקדמו למופע לא שירתו שום מטרה אחרת מלבד להקדים את המופע, ובסופו של דבר הוא אכן הגיע. 15 אלף איש מילאו את האולם בברסי – אותו אולם בו מכבי לקחה את גביע הסופרוליג לפני כמה שנים, וגם הפעם היה בערך יהודי אחד על הפרקט והמון ביציע. לאונרד כהן פותח ב"Dance Me To The End Of Love", כרגיל, והקהל יוצא מגדרו. בכלל, בעשרת השירים הראשונים עד אשר יוצא הכהן הגדול להפסקה של רבע שעה עם להקתו המדויקת, הוא זוכה למחיאות כפיים נקודתיות שבדרך כלל מאפיינות סוף של הופעה – לא התחלה שלה. חאבייר מאס, שמנגן על הבנדוריה (כלי שמזכיר שילוב של בוזוקי ומנדולינה) נותן הקדמה קסומה בת שתי דקות ל"Who By Fire", שמעולם לא נשמע טוב יותר. ואז, ב""Anthem, בו כהן אומר ש"יש סדק בכל דבר/ככה האור נכנס", אתה רוצה לכרות לעצמך את הידיים ואת האוזניים – הרי מעולם לא תוכל לכתוב כמוהו, ולעולם לא תשמע משהו דומה. כשהשיר עומד להיגמר הוא מציג את הלהקה שלו – המתופף הוא "שומר הזמן שלנו", הבחור על כלי הנשיפה הוא "מאסטר בלתי ניתן להחלפה" וכן הלאה – ומודיע שהם לוקחים הפסקה, וישובו בקרוב.

    האור נדלק. אתה מסתכל סביבך ורואה אנשים – בגילך, צעירים יותר ובעיקר מבוגרים יותר – מחביאים דמעות. קשה לקבוע אם הניצוץ בעיניים של האמריקאית בת השישים שיושבת לידך הוא מהדמעה הקודמת, או זו שבדרך. רק לאונרד כהן יכול לגרום לך לבכות ולצחוק, לרצות למות ולרצות לחיות – הכל במקביל. הוא זורק אותך לתוך עצמך ולאלף כיוונים שונים, ואנשים בדרך כלל יוצאים מהופעות שלו הכי עצמם: אם הם עצובים, כנראה שהם עצובים. אם הם שמחים – ובכן, אתם מבינים את המשוואה.

    undefined undefined

    אם סבא היה גאון

    השיא של ההופעה מגיע אחרי אותה הפסקה. כהן פותח עם ביצוע מצמרר ל"Tower Of Song" המצמרר גם ככה, וממשיך עם ארבעה שירים ישנים רצופים – "Avalanche", "Suzanne", "Sisters Of Mercy", ו"The Partisan", שגורם לקהל לצאת מדעתו. בכלל, זה בערך בשלב הזה שכל שיר שמסתיים – כל שיר, כן? – מביא איתו סטנדינג אוביישן של כמה שניות. וכל שנותר לך זה להסתכל על הקנדי הזה, שהיה יכול להיות סבא שלך אם סבא שלך היה גאון, ולתהות איך, למען השם, יש בו את כל הכח הפיזי הזה להופיע במשך יותר משלוש שעות כל פעם מחדש. חלק מהשירים הוא מתחיל על הרצפה, בכריעה. בהדרנים – והיו שלושה כאלה – הוא מדלג אל מחוץ לבמה, ולאחר מכן מדלג חזרה. יכול להיות שיש פה משהו סמלי, אבל למצוא סמליות בהופעה של לאונרד כהן זה קצת כמו למצוא שחיתות בפוליטיקה. בשלוש מילים: לא ביג דיל.

    ההדרן הראשון נפתח ב"So Long, Marianne", והוא יהיה השיר הכי קרוב בכל ההופעה לשירה בציבור. באופן עקרוני זה לא רע, אבל באותו רגע קשה היה שלא לתהות איך תהיה ההופעה המדוברת באצטדיון רמת גן: הרי הקסם שמציף את לאונרד כהן ואת ההופעות שלו נעוץ ברגש האינטימיות, ולך תרגיש אינטימי כשמסביבך 50 אלף איש שחלקם שכחו לשים דאודורנט. אז כן, זו תהיה הופעה טובה – בכל זאת, קשה שלא – אבל אין ספק כי היא תהיה אחרת.

    "Famous Blue Raincoat" המופלא מגיע בהדרן השני כסוג של הפתעה; בהופעות רבות הוא מוותר עליו. את השיר הבא – "If It Be Your Will" – הוא נותן לשתיים מזמרות הרקע שלו, האחיות ווב, לשיר לבד. עזבו את זה שהן נשמעות כמלאכיות. זאת הפעם השנייה תוך חצי שעה שהכהן הגדול, האיש ש-15 אלף איש מתעקשים לצחוק, לבכות, למות ולחיות איתו גם אם יתעטש, נותן לאחת מזמרות הליווי שלו לשיר לבד (כמה שירים לפני כן זו היתה שרון רובינסון הנפלאה, עם "Boogie Street"). אם הוא היה יותר צנוע הוא בוודאי היה נידף ברוח. האישה אמריקאית שיושבת לצידי אומרת את המילה "אלוהים", ואכן, נדמה כאילו במשך שלוש השעות האלה ההבדל היחיד בין לאונרד כהן וההוא שאולי נמצא בשמים, זה שלגבי הראשון לא קיים ויכוח פמיניסטי מגדרי בנוגע לזהותו המינית.

    ב"To A Teacher", שיר שלאונרד כהן לא נוהג לבצע בהופעות ולא ביצע גם הפעם, הוא מדקלם: "האם התבלבלת בין משיח ומראה ונחת/כי הוא סוף סוף הגיע?" ובכן, אחרי שלוש שעות שגורמות לך לשכוח מכל הדברים הרעים – וגם מחלק מהטובים – אתה יכול להיות די בטוח שגם בהיעדר מראה, התגלה אליך סוג של משיח. אם ככה, אולי באמת אפשר סוף סוף קצת לנוח.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully