פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נותר קרוע

      "הזמן שנותר" של אליא סולימאן חושף לנו את הצד האחר של הכיבוש בהומור מריר, לכאורה קל לבליעה. רומי מיקולינסקי נכבשת

      על רקע הסרטים הישראלים שהתחרו השנה על פרס וולג'ין ולא ניחנו בשמחת חיים מרובה או הומור, "הזמן שנותר: כרוניקה של נוכח-נפקד", סרטו של הבמאי הישראלי-הערבי הגולה אליה סולימאן מצטיין ברגישות אסתטית וביצירת נקודת מבט ייחודית והומוריסטית על הפלונטר הישראלי-פלשתינאי.

      "הזמן שנותר" הוא סרט סמי-ביוגרפי המחולק לארבעה חלקים, קו-פרודוקציה פלשתינית, צרפתית, בלגית, איטלקית. דרך סיפור המשפחה שמתחיל בנצרת במלחמת השחרור ומסתיים ברמאללה בהווה, אנחנו לומדים על הדו-קיום מזווית המבט של הנכבשים, אלו שבחרו להישאר בפלשתינה כשהפכה לארץ ישראל. הבמאי אליה סולימאן מציין שהסרט הוא תיעודי למחצה ותחילתו בקריאה ביומני האב ובמכתבי האם לקרובי משפחה שעזבו בעקבות המלחמה – אלו החומרים הקונקרטיים שהיוו השראה לסרט. אך אצל סולימאן חומרים טקסטואליים ועדויות כתובות הם שווי ערך לרגשות, תנועות, ניואנסים, מבטים ושאר דברים שלא ניתן ללכוד בכתיבה. אצלו למחוות עדינות, לאנחות ולתחושת הייאוש השקטה שמחלחלת לכל, חשיבות לא פחות גדולה מאשר לעדויות היסטוריות רשמיות. לצד אלו סולימאן גם מדגיש את הצדדים הקומיים, שלא לומר פאתטיים בסיטואציה, מה שהופך את "הזמן שנותר" לקומדיה טרגית קומית.

      מכירים את המשפט לפיו כל דבר שיחזרו עליו מספיק פעמים בסוף יראה מצחיק? ה"מצב" נטול תקווה הוא נקודת המוצא של הסרט, סולימאן מראה לנו את הסיפור הישראלי-פלשתיני מזווית ראייה פחות מוכרת לקהל הישראלי, אותה נקודת מבט של הצד הנכבש. הפעם הם "יפי הבלורית והתואר" ומצטיירים טוב הרבה יותר מאשר הישראלים, בין אם מדובר בצברים מחוספסים או בעולים חדשים שרק ירדו מהספינה ודחפו להם רובה ליד וכובע טמבל על הפדחת. אבל אל תטעו לחשוב שחזרתן של סיטואציות מעידה על כך שמצב העניינים הוא מצחיק – החזרתיות המכוונת בסרט מבליטה דווקא את התקיעות ואת חוסר היכולת לשנות את הנסיבות הקיימות. הסצנה בה אב המשפחה דג בים עם שכנו וג'יפ סיור עוצר, מאיר אותם בזרקור ושואל אותם את אותן שאלות בכל פעם, חוזרת לפחות שלוש פעמים. השאלות הן אותן שאלות מילה במילה, כך גם התגובות של האב וחברו. גם הסצנה בה השכן שמאיים להתאבד על ידי שפיכת דלק על עצמו והריטואל בו האב מציל אותו ומחזיר אותו לביתו פעם אחר פעם חוזרת על עצמה מספר פעמים בסרט, כאילו היתה מתוזמרת, מכנית כמעט. לא ניתן כמובן להתעלם מהיאוש ומחוסר התקווה. הומוריסטית יותר היא דוקא ההתמודדות עם המצב בשטחים הכבושים: בסצנות שצולמו ברמאללה, נראה הבמאי קופץ במוט מעל חומת ההפרדה, מקומי מוציא את הזבל ומתעלם מטנק ענק שמכוון אליו את הקנה שלו, בעוד הוא צועד הלוך וחזור ומשוחח בפלאפון, ומתוארת גם מסיבה בה בליינים ברמאללה רוקדים בעוד חיילים ישראלים מכריזים על עוצר שוב ושוב, ללא כל תגובה של הרוקדים. הקהל הישראלי כל הזמן מתבונן על עצמו מבחוץ בצורה די נלעגת, מגוחכת במכוון.

      סולימאן מייפה את המציאות, תרתי משמע. לא רק שהסיפור מסופר לנו באופן מרוכך וסלחני, רוב האלימות. נחסכת מאיתנו אפילו בתי נצרת נראים לרגעים כמו ביוון, הארט של הסטים מוקפד מאוד וישנן כמה סצינות בלתי נשכחות ומרגשות בהן תפקיד המילים משמעותי פחות מזה של המישור הויזואלי – כמו זו בה האם המבוגרת יושבת במרפסת ביתה וברקע זיקוקים, או הסצנה בה מקהלת ילדי בית הספר זוכה בפרס על שירת שירים ציוניים, או ההווי בשכונה בה גדל הבמאי. ההישג של סולימאן לברוא את סיפורי ילדותו מחדש באור מרוכך ומפויס, מקרב את הקהל אליו והופך אותו ואת משפחתו לאהודים.

      "הזמן שנותר" הוא סיפורים של אותם נוכחים נפקדים שחיים בארץ שהיא כבר לא ארצם, בבתיהם שקיבלו מתנה מהשלטון החדש. סולימאן מאיר לנו צדדים בעצמנו שלא תמיד נעים לנו לראות, אבל צוחק עלינו ואיתנו באותה רכות שהוא צוחק על בני עמו ואיתם. כי כשנגמר הכוח לבכות כנראה שלא נותר אלא לצחוק.