יסוד המעלה

בתערוכת "סי-גראף" של שנת 1984, שריכזה את מיטב הפיתוחים וההשיגים בתחום הגרפיקה הממוחשבת, הציגה יחידת הקריאייטיב של חברת "פיקסאר" סרטון אנימציה בשם "אנדריי ו-וואלי בי". זו היתה הפעם הראשונה שבית חומרה/תוכנה בעולם התחרותי של ענף המחשבים, בחר להציג את מרכולתו דרך שימוש במדיום הקולנוע. כלומר, לספר סיפור. נכון שלא הסיפור הכי חכם בעולם, אבל סוג של סיפור.

הסרטון שאורכו לא עלה על דקה, הציג מפגש בין דמות די אנושית בשם אנדריי ודבורה בשם וואלי, וסיפק לחברה פלטפורמה להצגת שלושה פיצ'רים חדשים שפיתחה: יכולת להמיר איורים תוצרת יד לגרפיקה ממוחשבת, שימוש בנוסחא מתמטית להכפלת חלקיקים לכדי רקעים רבי שכבות ואפקט של טישטוש, שעד אז היה חסר בעולם האנימציה. הסרט זכה לתגובות יוצאות דופן מהקהל (מורכב כולו מחנונים טילים כמתבקש בתערוכה טכנולוגית) שהתפעל, התרגש וצחק.

"פיקסאר" שבאו למכור פטנטים הבינו שההצלחה האמיתית שלהם, היתה היכולת לייצר חוויה. תובנה שהם הפנימו ושידרגו בתערוכה הבאה, בה הציגו את "לוקסו ג'וניור", סרטון המנורות המפורסם שלהם.

האגדה מספרת שכשג'ים בלים, מהשמות הכבדים בעולם הגרפיקה הממוחשבת אז, ניגש אחרי ההקרנה לג'ון לסטר, האנימטור האגדי של "פיקסאר" וביקש לדעת אם המנורה הגדולה היתה אבא או אמא, הבין האחרון מהו היתרון האמיתי שלהם על האחרים: הכישרון לחבר בין הטכנולוגיה לאומנות בלי לשכוח שהכל מתחיל ונגמר בדמויות, בסיפור וברגשות שאלו מייצרים.

סרט חדש של "פיקסאר" אפשר להשוות רק לסרטים קודמים של "פיקסאר", כי זה יהיה לא הוגן, ובעיקר מיותר, לנסות למצוא נקודות התייחסות הגיוניות בין היכולות שלהם למתחרים ו"פיקסאר" לא עושים סרטים רעים. נכון שקיים מרחק בין החביבות של "צעצוע של סיפור", "וול-E" ו"מוצאים את נימו" לבין הגאונות של "משפחת סופר על", "מפלצות בע"מ" ו"רטטוי". אבל מבחינת רמות הגימור וההקפדה, ההתעלות ביכולות האנימטיביות והאסטטיקה הלא מתפשרת, מקבלים כל הסרטים של "פיקסאר" ציון לשבח. ההבדל הוא רק באיכויות הסיפור, הבימוי, עיצוב הדמויות והיכולת לרגש.

מהבחינה הזו, "למעלה", סרטם החדש, מציב רף חדש של עשיה וההישג העיקרי שלו הוא בפריטה האלגנטית והעדינה שלו על נימים של רגש עמוק כל כך, כשאתה כצופה מוצא עצמך מטולטל בין דמעות של עצבות וגעגוע לצד כאלו של צחוק משולח רסן. ואם אתה לא, אז כנראה שאין לך לב.

הסרט מתחיל ברטרוספקטיבה קצרה על חייו של קארל פרדריקסון. מוכר בלונים, אלמן ורגזן שלא יכול ולא רוצה להתרגל לקצב החיים סביבו. הבית שלו ושל אשתו המנוחה אלי, בית שמלא באהבה וזכרונות, ניצב בלב אזור בניה ובסכנה תמידית של הריסה. התנהגות פזיזה ומבולבלת מצידו עלולה לעלות לו במחיר אובדן הבית הזה, והוא יודע שבמורד הדרך מחכה לו רק ההסעה לבית האבות. זה לא בא בחשבון, כי זה לא מה שאלי היתה רוצה בשבילו. לכן, הוא קושר את הבית למאות בלונים ועולה בסצנה מפעימה אל השמיים, בדרכו ל"מפלי גן העדן" בדרום אמריקה, אליהם אלי תמיד חלמה לעבור. הרגעים בו חולף הבית מעל לעיר ותושבייה וההבדל בין המבטים על פניהם של התושבים המופתעים - ההשתאות של הילדים מול חוסר האמונה של המבוגרים - מכמתת לתוכה את תמצית הקסם של "למעלה", אותו הבדל בין התפיסה הילדותית בה הכל אפשרי, לכניעות והמקובעות שמאפיינת מבוגרים. גם דמותו של ראסל, הצופ?ה השמנמן והמסורבל שמתגלגל לתוך המסע של פרדריקסון והופך אותו מאחד של זאב בודד להרפקתאה משותפת, מדגישה את הקונפליקט הזה.

הדינאמיקה בין הילד הבודד בעצמו (כמעט ולא מסופר על אימו ואביו, וכשכן, אז באופן מרומז וכואב במידה הנכונה) לזקן הנרגן, היא אחת המצחיקות והמדויקות שראיתי בשנים האחרונות.
כל מבט, טון ותזוזה במפגש בין השניים מבוימים בדיוק כל כך מרשים, שקשה להכיל את כולם גם בצפייה שניה. את ההצלחה של הדינאמיקה הזו יש לזקוף לזכותו של הבמאי פיט דוקטר, החתום גם על "מפלצות בע"מ", שבדומה לבמאי אנימציה גאון אחר, בראד בירד ("משפחת סופר על", "רטטוי"), מתייחס לדמויות בסרט כשחקנים לכל דבר.

במבחר סרטוני ה"מאחורי הקלעים" שמתארים את אופי העשיה ב"פיקסאר", אפשר לראות שוב ושוב, איך דוחפים הבמאים את האנימטורים לתת את הפוש הנוסף כשהם עובדים על המימיקה של הדמויות. ב"רטטוי" של בירד הגיעו אלה לשיאים חדשים ביכולות ההנפשה להומור הפיזי, עם השפעות ברורות מהשפה הקומית של שחקנים כמו לואי דה פינס או ג'רי לואיס. ב"למעלה" הם ממשיכים מאותה נקודה בדיוק ומוסיפים לה עוד מימד של רומנטיקה קלאסית שלרגע לא נופלת לקיטץ'.

עוד דמות שהיא לא פחות ממדהימה ב"למעלה" היא של "דאג", הכלב המדבר (הוא לא באמת מדבר, יש לו קולר שמתרגם את השפה הכלבית לשפת בני אדם), שיחד עם ראסל, ובהתאם לחוקיות בה ילדים וכלבים גונבים את ההצגה, ממלא את המסך בשמחת חיים, חמלה ורגישות. אין רגע אחד בסרט שלא מתחשק לך להושיט אליו שתי ידיים לחיבוק מלא פרווה ורוק. ולא, זה לא קשור לאפקט התלת מימד.

בענין ה-D3 והעובדה ש"למעלה" הוא הסרט הראשון של "פיקסאר" שמשתמש בטכנולוגיה הזו, ראוי לציין שגם באספקט הזה הם יודעים להציב את עצמם בגבולות הטעם הטוב. התלת מימדיות של "למעלה" באה לידי ביטוי בהדגשת עומק התמונה וריבוי השכבות לרקעים ולא בהקפצת דמויות מתוך המסך. עבור המוחות והלבבות ב"פיקסאר", תלת-מימד היא רק עוד דרך להעצים את העלילה ולא המסר לבדו (כמו בסרטי תלת אחרים שמציגים בימים אלה, ע"ע "עידן הקרח 3"). לא שבידור קל זה רע, אבל בסוף היום זה מה שעושה את ההבדל משעתיים מהנות פלוס פופקורן, לקלאסיקה של ממש.

כמו רבים מסרטי "פיקסאר", גם "למעלה" הוא סרט על חלומות וההגשמה שלהם. על חברות אמת ומבחנים. על זיכרונות שצריך לשמור ועל אלו שיש להפרד מהם ובעיקר על אהבה. אהבת גבר לאישה, אדם לטבע, אדם לחיים, להזדמנויות שהם מציעים לנו מידי פעם, ועל אהבת היצירה הטוטאלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודה של האנשים בסטודיו הזה. אלוהים, כמה טוב שהם קיימים.