הו רב חובל

    "See Mystery Lights" של יאכט הופך את הפרויקט באופן רשמי, לחלק מהמשפחה של ג'יימס מרפי. אלון עוזיאל סקיפר

    אלון עוזיאל

    "מכתב אהבה לג'יימס מרפי", ככה Yacht הגדירו את "Summer Song", שיר שהוציאו שנה שעברה ונמצא בדיוק - ולא במרחק של יותר ממילמטר - במשבצת של LCD Soundsystem. יאכט הם לא הראשונים שהקדישו שיר למרפי; תקשיבו למשל ל-"LCD I Love You But You're Bringing Me Down" של ג'ורג' פרינגל בכדי להבין אב רוחני מהו, או לחילופין, תשימו לב למוזיקה שיוצאת מ-90 אחוז מיוצרי אלקטרוניקת האינדי. מה שבכל זאת מיוחד ביאכט הוא שלהם מרפי הקשיב, נתפס והבין שהוא חייב אותם אצלו בלייבל. ככה יצא ש"See Mystery Lights", האלבום הרביעי של יאכט, הוא גם הראשון שלהם ב-DFA וכיאה לסטנדרט הגבוה של הלייבל, מדובר באלבום המוצלח ביותר של יאכט. פאק איט, מדובר באחד מהאלבומים הכי טובים של השנה.

    במקור, יאכט היה פרויקט הצד של ג'ונה בכטוייט, לשעבר חלק מהרכב הלו-פיי-אלקטרו המשובח The Blow. ב-2003 בכטוייט הצמיד לו את השם יאכט, והחל להופיע ולהקליט לבדו. שלושת האלבומים הראשונים של הפרויקט לא היו אחידים ברמתם ולצד לא מעט רגעים מבריקים כמו "We're Always Waiting" או "Hot Dog", והשייכות של בוכטוייט לעולם האומנות שתרמה לאסתטיקה הכללית, היו גם לא מעט נפילות. אלו נבעו בעיקר מהמרדף חסר המנוחה של בכטוייט אחר "הצליל הגדול הבא", מה שגרם לו לשחק ב-IDM, אלקטרוניקה, Pאנק, Fאנק, דיסקו ורוק ולהיאבד מעט בין הסגנונות.

    טוב לדעת (מקודם)

    הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה
    זה נצנצים, או שאתם ממש שמחים לראות אותנו? ג'ונה בכטוייט וקלייר אוונס (יחצנים)

    בשניים זה נחמד כפליים

    אל "See Mystery Lights" בכטוייט כבר הגיע מוכן, או כמו שאלון גל היה אומר, "מכוון מטרה", "מפוקס" ו"מוכן לעבור מבינוניות למצוינות". בתור התחלה, הוא קרא לקלייר אוונס והפך את הפרויקט לצמד. השירה של אוונס, שרבים וטיפשים בטח יגדירו כמונוטונית או משעממת, עזרה ליאכט להפוך סופית ללהקת DFA מהשורה; האווירה הנון-שלנטית שלה - שנשמעת הכי פוסט-Pאנק אייטיזית שאפשר - יושבת בשלמות על הביטים המתוחכמים שברקע וכן, הם הרבה יותר מתוחכמים מבעבר. בכטוייט לקח כאן את כל מה שעשה באלבומים הקודמים, כתב טקסטים מצוינים, התאים לרחבת הריקודים, דילל הפרעות פסבדו-מאגניבות החוצה ושפך חצי טון של פופיות פנימה, כשעל הדרך ההפתעות והשינויים במבנה השירים לא מפסיקים להגיע.

    "Ring The Bell" המעולה פותח את האלבום עם התעסקות בחיים שאחרי המוות - נושא שמגיח כמעט בכל שיר שמגיע אחריו. זה מתחיל בשורה "גדלתי עם פחד בלב" וממשיך ל"האם נלך לגן עדן או האם נלך לגיהנום? לפי ההבנה שלי אף אחד מהם לא אמיתי"; ב-"The Afterlife" יש אווירת דיסקו מוצלחת ועדכנית; "We Have All We Ever Wanted" מזכיר את הציניות שהיתה קיימת באלבומים הקודמים של יאכט ו"Psychic City", אחד מהקטעים הכי טובים ששמעתי ביותר מזה זמן, הוא קאבר מהסוג המשובח ביותר - כזה שבלעדיו, בחיים לא היית מתוודע למקור (במקרה הזה, המקור הוא של ריץ' ג'נסון). גם שאר הרגעים עושים מדהים לאוזן ואין לי ספק שג'יימס מרפי עומד גאה מהצד ואפילו, מדי פעם, משוויץ בין חבריו שבלעדיו כל זה לא היה קורה.

    זה נוצה של תוכי, או שאתם ממש, אבל ממש שמחים לראות אותנו? יאכט (יחצנים)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully