כשטיסה 7739 של חברת אופק החלה לנוע על המסלול בשדה התעופה של בריסל לעבר עמדת ההמראה, שום דבר עדיין לא בישר על העתיד להתרחש ברגע שהמטוס יהיה מעל יוון. 192 הנוסעים, שסיימו את חופשתם בבירה הבלגית, כבר תפסו את מושביהם ודיברו בקולי קולות על אתרים, מועדונים, מסעדות, חנויות ובעיקר הקניות שביצעו.
דור גל העיף מבט אחרון לעבר הגאלי כדי לוודא שכל הקונטיינרים והעגלות מאובטחים והתיישב על הג'אמפ סיט במטבח של מחלקת העסקים לצד מנהלת השירות בטיסה מיכל רגב, שתפסה את מקומה של רחל בלום כפרסרית הכי שנואה באופק.
השנים הארוכות באוויר החלו לתת במיכל את אותותיהם, כמו גם התסכול והמרירות מאורח החיים שבחרה כשהייתה בת עשרים ושתיים. אופק הייתה אז חברה צעירה בעלת צי קטן של מטוסים, מה שהבטיח שכל גיחה לאירופה כללה שהייה של מספר לילות ביעד. אלו היו ימים שלטוס לחו"ל הייתה פריבילגיה שרק מי שהיה לו מספיק כסף יכול היה להרשות לעצמו ודיילות האוויר של אופק היו מושא להערצה. הן כיכבו במדורי רכילות, טיילו ברחבי העולם, ניהלו רומנים מתוקשרים עם כוכבי קולנוע הוליוודיים ועם אנשי צמרת בעולם העסקים, ובעיקר פינקו את מכריהם בבגדים ומטעמים שלא ניתן היה להשיג בישראל.
בזמן שחברותיה לקורס ידעו ליהנות מהעבודה ולהמשיך בחייהן - חלקן נישאו לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, אחרות עשו קריירה מרשימה בעולם הבידור - מיכל נותרה נאמנה לרעיון שתישאר צעירה לנצח, שאין סיבה למהר לשום מקום ושאת מה שניתן לעשות היום, ניתן יהיה לעשות גם בשנה לאחר מכן. ככל שהשנים חלפו, כשהקמטים החלו בולטים יותר ויותר בפניה ושערה החל מאפיר, היא פיתחה מרירות הולכת וגוברת כלפי כל דבר. היא החלה לשנוא את העבודה ובמיוחד את הרעיון לקום בשלוש לפנות בוקר לקוויקי פריז ולחזור ממנו רצוצה בערב. היא תיעבה את הנוסעים, בזה לצוות ובעיקר כעסה על עצמה שלא השכילה לתעל את ההצעות שקיבלה ודחתה את המחזרים שפיזזו לפתחה בימים ששכנעה את עצמה שזה יימשך עוד קצת, רק עוד שהייה בניו יורק, עוד אחת בבנגקוק, ביקור נוסף בסין, לילה אחרון בלונדון.
30 שנה עברו עליה בלי יום ובלי לילה, בלי משפחה ובלי ילדים. 30 שנה והיא עדיין ממשיכה להציג בפני הנוסעים חיוך מפלסטיק, מציעה להם מוצרים פטורים ממכס בשביל עמלה שתעשיר את משכורתה, ומביטה בעיניים זועמות על דיילות צעירות, יפות, סקסיות וחטובות שפלירטטו קוויקי ארוך ומתיש, כאילו היו בשיאו של יום פינוק בספא.
"החוצפנית הזאת", סיננה מבין שפתיה וכיוונה לעבר דיילת הגאלי האחורי. "ביקשה לרדת לטרמינל בבריסל כדי לעשן ושכחה שיש עוד דיילים שרוצים לרדת מהמטוס".
זה היה קצת מוזר לדור שלמיכל רגב אכפת מכך שלמישהו מהדיילים לא הייתה הפסקה מהרגע שהמטוס נחת בבריסל ועד שהתחיל הבורדינג, אבל הוא העדיף להתעלם מההערה שלה. הוא אמנם כעס על הדיילת, פחות על כך שלא אפשרה לו לרדת לעשן ויותר על כך שלא עזרה לצוות להכין את המטוס לטיסה חזרה לישראל, אבל ידע שכל מה שיגיד עלול לחמם עליה את מיכל עוד יותר.
"כאילו שאני לא יודעת מה היא עשתה שם", מיכל עצמה בילתה את זמן ההמתנה לבורדינג בדיוטי פרי בשדה התעופה בבריסל, אבל כהרגלה לא קנתה דבר. "בחורות זולות כמותה מוציאות שם רע למקצוע שלנו".
דור לא ממש הבין למה היא מתכוונת, למרות שהרמז היה עבה מדי. הוא נהג שלא להתערבב ברכילות המוטסת ואת מה ששמע, שמר לעצמו.
"מספיק לראות את החצאית המקומטת שלה כדי להבין מה היא עשתה בשירותים של הטרמינל עם הנוסע מ-C33, אבל זה בסדר גמור", מיכל המשיכה לדבר כאילו היא בלעה את מנחם בן לפני העלייה למטוס, מתעלמת לחלוטין מחוסר שיתוף הפעולה של דור. "אני מקווה שזה ייתן לה אנרגיות טובות לטיסה חזרה ויותר מכך לספק הסברים מחר למחלקה".
דור חשב שדמיונה של מיכל חרג מפרופורציות. הנוסע אליו התכוונה היה כדורגלן ישראלי ששיחק בבלגיה ובמהלך הטיסה לבריסל, כשעזר במחלקת התיירים בפינוי הארוחה ומאוחר יותר כשיצא עם מיכל למכור מוצרים פטורים ממכס, קלט שהכדורגלן ודיילת הגאלי מנהלים שיחות ארוכות. מכאן ועד לכך שהם עשו סקס בשירותים של הטרמינל הדרך הייתה ארוכה, לדעתו בכל מקרה.
"מיכל רואה הכול במטוס", היא המשיכה. "במטוס ובכל מקום".
"בואי נעביר את הטיסה הזאת בכיף", אמר כשהשלט להדק חגורות הוסר. מחלקת העסקים הייתה מלאה והוא התנחם בכך שהנוסעים לבריסל ואליה לא היו תובעניים במיוחד כמו אלו שטסו לדרום אפריקה.
בריסל, וינה, ציריך, מינכן ורומא היו הקוויקים המועדפים על דור, כיוון שהם נמשכו מעל שש שעות, הבטיחו שכר מרשים ליום עבודה אחד והתנהלו ברוגע לא אופייני ביחס לערים אחרות אליהם טסה אופק. הנוסעים ליעדים האלו ישבו מרבית הזמן במקומותיהם ולא עמדו במעברים, מיעטו לטרטר את הדיילים בבקשות תמוהות וכשירדו מהמטוס אחרי הנחיתה עדיין היה אפשר להבין שמדובר בכלי תחבורה ולא בשדה קרב.
מכאן שגם הדרמה שהתחוללה במחלקת העסקים תפסה את אנשי הצוות לא מוכנים. כמה דקות לאחר סיום הארוחה, כשהמטוס היה מעל יוון, העניינים החלו להסתבך במהירות. דור בדיוק התכוון לסגור את המחיצה המפרידה בין תא הנוסעים לקוקפיט, במטרה להכניס לטייסים את ארוחת הצהריים, כשאחד מנוסעי מחלקת התיירים התפרץ בריצה לתוך מחלקת העסקים והתקדם במהירות לעבר תא הטייסים. בתוך שניות ספורות, כשהוא כבר היה עמוק בתוך מחלקת היוקרה, צעדים ספורים מהקוקפיט, הוא הופל, ראשו הודק לרצפת המטוס, וגבר שרכן מעליו הצמיד לרקתו אקדח.
"אל תירה", הצעקה הדהדה בחלל המטוס, ובאותן שניות, לנוכח המחזה המבעית שנדמה היה כאילו לקוח מסרט, דור גל לא היה בטוח כמה אנשים צעקו את הקריאה הזו והאם הוא היה ביניהם.
"תקשור לו את הרגלים", צעק האיש עם האקדח לעבר דור.
"עם מה?", דור מצא עצמו לרגע אובד עצות. הגאלי היה מצויד באוכל, לא בציוד אקסטרים ומחנאות.
"עם חגורות ההצלה", הוא אמר בזלזול. "מה נראה לך? תביא את האזיקונים שאתם קושרים איתם את העגלות של השתייה והדיוטי פרי".
"אני רק רציתי להיכנס לשירותים", המשיך האיש לצעוק. הוא המשיך להרגיש את קנה האקדח מאיים לפוצץ את ראשו ושכב ללא תנועה על רצפת המטוס.
"ובגלל זה יש לך סכין בכיס", בעוד רוכן מעליו, יד אחת שלו מחזיקה באקדח, ידו השנייה חיטטה בכיס הז'קט שהאיש לבש. אופק, כמו חברות תעופה אחרות, אמנם הקפידה על אמצעי אבטחה נוקשים ביותר, אבל סיפקה לנוסעיה אמצעי לחימה בדמות מזלגות וסכינים ממתכת.
"זה לא שלי", הוא צעק.
"שתוק", המאבטח החל מאבד את סבלנותו כשדור הופיע עם האזיקונים. "תוריד לו את הנעליים בזהירות ואז תקשור אותו".
ידיו של דור רעדו כשניסה להצמיד את רגליו של האיש ולאזוק אותם. בכל קורסי החירום שהתבצעו לצוותי האוויר של אופק אחת לחצי שנה, נעשו תרגולות לחילוץ נוסעים ממטוס שהתפשט בו עשן, חילוץ נוסעים לאחר נחיתת אונס בים וכדומה, אבל איש לא הזכיר את האפשרות שעלול להתפתח מצב חירום בו נוסע יאיים לפרוץ לתא הטייס, למרות שסיטואציה כזו בהחלט הייתה קיימת.
"תביא לכאן את התיק שלו", ביקש מדור בזמן שהטייס פנה לנוסעים במערכת הכריזה, סיפר להם על שהתרחש והדגיש בפניהם כי צוות המטוס השתלט על החשוד והטיסה ממשיכה כסדרה לתל אביב.
באופן מפתיע, נוסעי מחלקת התיירים קיבלו באדישות את המקרה, אולי כיוון שלא היו עדים לדרמה ולא ראו את המאבטח רוכן על האיש כשבידו אקדח. מיכל רגב, שבדיוק הכינה את עגלת הדיוטי פרי, ניסתה לשדר שהכול בסדר ודרשה מהצוות לצאת עם סיבוב נוסף של משקאות במטרה שהעגלות יחסמו את המעבר ויימנעו מהנוסעים לקום ממושבם.
"להביא לך משהו לשתות?", שאל דור את המאבטח לאחר שהביא את תיק היד של הנוסע, ובו לא נמצא דבר שאמור היה להעיד על כוונותיו. ממסמכיו האישיים התברר כי מדובר בערבי-ישראלי בעל תעודת זהות כחולה, תושב אחד הכפרים בגליל שלמד באוניברסיטת חיפה.
"תודה", אמר לו ולגם מכוס המים. הוא כעס על כך שדור הביא מים גם לחשוד בניסיון החטיפה, אבל לא העיר לו על כך. מחשבותיו נדדו לכיוון התחקיר הצפוי לו כשהמטוס ינחת ועל כך שמצבו לא צפוי להיות בו מזהיר. תפקידו היה להיות נוסע סמוי שרק במקרה של סכנה ברורה ומיידית להשתלטות על תא הטייס מצד גורם עויין, מותר לו לחשוף את זהותו. הוא חש שסכנה כזו מתקרבת ולכן זינק על הנוסע. העובדה שנמצאה בכיסו סכין תאשש את הטענה לפיה כוונותיו של האיש שפרץ בריצה לעבר הקוקפיט לא היו טהורות.
הבעיה שבפניה הוא ניצב הייתה האקדח ששלף, שגרם לפאניקה בין יושבי מחלקת העסקים. הוא יכול היה להשתלט על הנוסע גם בלי לשלוף את כלי הנשק. הוא היה מאומן לכך ולא הבין מה חשב לעצמו כשפעל בניגוד גמור לנהלים. המעשה הזה, הבין מיד, יכול לעלות לו ביוקר.
"פעלת כראוי", דור ניסה לעודד אותו כשהבחין במבטו המהורהר של המאבטח. הוא עזר לו לגרור את הנוסע האזוק לתוך הגאלי וסגר את הווילון, כדי שהנוסעים לא יוכלו להביט בתמונה האבסורדית בה נוסע שוכב על רצפת המטוס ומעליו יושב מאבטח עם אקדח ביד. "אם לא היית מזנק עליו, מי יודע מה הוא היה עשוי לעולל".
"לא הייתי צריך לשלוף את האקדח", אמר בשקט והחזיר אותו למקומו.
"לא הייתה לך ברירה", קבע דור במטרה להרגיע את המאבטח שנראה לפתע אובד עצות. הוא זכר שהאיש ניסה במהלך הארוחה להיכנס פעמיים למחלקת העסקים בטענה שהתור לשירותים במחלקת התיירים בלתי אפשרי והוסבר לו שהשירותים בקדמת המטוס מיועדים רק ליושבי מחלקת העסקים.
המאבטח חשב שאם היה ניתן להשתיק את האירוע, לדאוג שהוא לא ייצא מתוך המטוס, זה היה הופך את המצב לאופטימאלי מבחינתו. אבל מעבר לכך שהיו יותר מדי עדים לאירוע, חובת הדיווח חלה עליו. מעבר לכך, הדברים כבר יצאו משליטתו, כיוון שמיכל רגב עדכנה את הטייסים, שמיהרו לדווח על האירוע למרכז השליטה של אופק. מכאן נותר לו רק לקוות לנס, שכן אירוע הגבורה יכול היה לסיים את דרכו בשירות הביטחון הכללי והמקרה שלו יעמוד במרכז הקורסים הבאים של מאבטחי המטוסים, תחת הכותרת איך לא צריך לפעול. במצב כזה, הוא היה צפוי להפוך לבדיחה בקרב חבריו.
"קח", דור הושיט לעבר המאבטח פתק ועליו מספר הטלפון שלו כשהמטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון ועשרה שוטרים עלו עליו, שיחררו את האזיקונים מרגליו של החשוד, אזקו אותו באזיקים והובילו אותו מחוץ למטוס. "תתקשר אלי אם תצטרך שמישהו יספר מה בדיוק קרה".
"תודה", פניו נותרו קפואות. "לא הצגתי את עצמי עד עכשיו, אבל קוראים לי תדהר".
"יהיה בסדר", דור שיגר לעברו חיוך חמים בטרם הוא הצטרף לשוטרים ועזב את המטוס, לא מודע בכלל לעובדה שכניסתו של תדהר לחייו עלולה לטלטל אותם למחוזות שהוא טרם הכיר.
פרק ראשון: "נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)"
28.7.2009 / 11:29