בקעה בירדנה

    ירדנה ארזי מתעלמת בקאמבק שלה מכל מה שקרה במוזיקה מאז שהפסיקה לשיר. בואו תגידו אם התגעגעתם

    עינב שיף
    יח"צ - חד פעמי

    (צילום תמונה: עידו לביא)

    מדד הקאמבק קובע כי ככל שנעדרת יותר שנים, כך ניסיון החזרה למרכז העניים אמור להיות מפואר וקסום יותר. בעיקר כי השלב הבא הוא הקשה באמת – להישאר בעניינים גם אחרי שכולם שמחים שאתה חי; להתמודד עם יריבים צעירים מרים ומצוידים יותר, מכל בחינה: בכישרון, בכסף ובחוסר הבושה לדרוך על עור הפיל שכבר חשבת שלא תצטרך להשתמש בו יותר בהיותך סופרסטאר.

    לכן, ירדנה ארזי, לקראת רצונה המבורך לשוב לקדמת הבמה, הייתה צריכה ללמוד מכמה מהקאמבקים היותר מפוארים של עולם הפופ בשנים האחרונות. קחו את דונה סאמר, למשל, ששברה שתיקה בשנה שעברה עם "Crayons" והופעה בלתי נשכחת ב"אמריקן איידול". סאמר, דיוות דיסקו עם קבלות מפוארות לא פחות מ"מוזיקה נשארת" ו"עוד נגיע", מיקמה את עצמה היטב בפופ של סוף העשור, בלי לעצור כל שתי דקות להפסקת סיגריה.

    והיכן "בושם על עורי" של ירדנה ארזי? קודם כל עם הבוזוקי האיטי והיבש של יהודה פוליקר (שבעצמו מתרחק מהיופי של "שלושה ימים", הסינגל האחרון ששחרר לפני יותר משנה וחצי ומאז דומם מנועים) בשילוב טקסט טרחני עם גרוב של מרק רגל מאת רחל שפירא, שזוכה לביצוע שלא שייך במאום לעולם הפופ התזזיתי בשנת 2009. שירת ההוד וההדר הארצישראלית של ארזי בסינגל הראשון שלה מזה 14 שנים היא בחירה מאכזבת בהיותה צפויה לחלוטין, כאילו לא היו לארזי אופציות אחרות אלא לייצג טון שלא קיים ולא צריך להיות קיים במוזיקה הישראלית העכשווית. כלומר, גם מחוץ להשוואה המתבקשת לקאמבקים מקבילים - כשיר העומד בפני עצמו - לא מדובר בסינגל שכדאי לנפנף בו בניסיון להזכיר לעולם שאת אחת מכוכבות הפופ הגדולות שנולדו כאן. מצד שני, אם מסתכלים אחורה, גם באותם ימים שבהם ארזי נחשבה לזמרת רלוונטית ומולה המתחרה המיתולוגית, היתה את זו שעשתה אלבום צועני ושרה על אביה שעזב אותה לפני שעוד נולדה ואת זו שממנה יצא הרמיקס הישראלי הראשון. חבל שהיא כבר לא תעשה קאמבק.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully