זה מה שכולם אומרים שיש לו

"לא רציתי לפגוע בו. חשבתי שהוא בנאדם הגון מאוד. מנומס. חשבתי ככה גם כשחתכתי לו את הגרון" (367).

רצח מחריד באכזריותו מזעזע את שגרת החיים בכפר המנומנם הולקומב שבקנזס. הסופר טרומן קפוטה, שכבר פרסם שלושה רומנים ביניהם את "ארוחת בוקר בטיפאני'ז" נשלח מטעם העיתון "ניו יורקר" לסקר את הרצח המרובע בו חוסלו ארבעה בני משפחה כל-אמריקנים טובים ללא כל סיבה נראית לעין מלבד עושרם היחסי. השנה היא 1959 וארצות הברית היא עדין מדינה בטוחה ומנומנמת (מלבד בערים הגדולות). אחוז הפשיעה עדיין נמוך ובערי הספר ובישובים החקלאיים אנשים מכירים זה את זה בשמותיהם הפרטיים ותחושת "שלום ובטחון" מרחפת מעל פני המים בחיים האמריקאיים השלווים (אם מדחיקים את המלחמה הקרה).

השפעת הרצח קטעה באחת את אותה תחושת נינוחות ושאננות. כל תושבי העיירה, מחוז פיני שבקנזס, ובהרחבה כל מי ששמעו על רצח משפחת קלאטר, חשו מאויימים, מזועזעים, אבלים. קפוטה מנסה להראות לנו שהרצח יצר שבר עמוק עד כדי כך במרקם החיים של ה"אמריקנה" באמצעות חקירה יסודית של החיים בעיירה לפני ואחרי הרציחות. קפוטה, סופר נודע ומסוגנן שכל ישותו אומרת תחכום ואנינות טעם, הומוסקסואל מוצהר וסלב ניו-יורקי שנודע באורח חיים פזרני והולל, לא יכול שלא לבלוט בניו יורק ובטח שלא להתערות בעיירה האבלה. עם זאת המעקב הצמוד, האובססיבי, שהוא מבצע אחר החקירה, המרדף, לכידת הפושעים וכמובן המשפט אותו הוא מסקר מוכיחים את השפעתה האדירה של הפרשייה עליו.

אותו "רצח בלי מניע", המעשה הנוראי שבוצע על ידי שני עבריינים קיקיוניים, שאחד מהם במיוחד הילך קסמים על קפוטה, הוביל אותו להתעמק עוד ועוד בכל אספקט אפשרי של הרציחות ובכל ניואנס באישיות הרוצחים. יש האומרים ש"בדם קר" יצר ז'אנר חדש בספרות ואף היה יעודו של קפוטה; אך כל תהליך הכתיבה היה קשה ותובעני כל כך שניתן לטעון שהפרשה הרסה אותו. את "בדם קר" הוא כתב במשך יותר משש שנים בהם חקר את פרשיית הרצח על כל נדבכיה, כולל צלילה לצדדים האיומים ביותר שלה, ולצדדים האפלים של נפש האדם והקיום האנושי.

הסרט "קפוטה" מ- 2005 שנעשה בעקבות הספר – עליו זכה פיליפ סימור הופמן בפרס אוסקר על גילום קפוטה הרדוף - מדגיש גם הוא את המשיכה הלא ברורה והסקרנות החולנית שהסופר חש כלפי פרי סמית.

"הבלש עבר מחדר לחדר. הוא סייר בבית פעמים רבות; הוא ניגש לשם כמעט מידי יום, ובמובן מסויים נעמו לו הביקורים כי המקום, שלא כמו ביתו שלו, או כמו משרד השריף ההומר, היה שלו. הטלפונים שחוטיהם היו עדיין חתוכים דממו. שלוות הערבות הגדולה הקיפה אותו" (192).

כמו הבלש דיואי, הסופר הניו-יורקי קפוטה מתמכר לחקר פרשה. הוא מבקר בבית פעמים רבות, מתחקר כל מי שיכול לתרום לו פרטים על אופי הנרצחים, על החיים בהולקומב שלפני הרצח. החוטים החתוכים, הדממה העמוקה, העזובה הנוראית ותחושת הריקנות האיומה שהותירו הרציחות אחריהן מוליכים אותו עמוק יותר ויותר אל תוך הפרשייה. פרי סמית, אותו רוצח אומלל, "צועני מושחת," "רומנטיקן ענוג," חצי אינדיאני-חצי אירי הוא הרוצח, אבל גם הקורבן. עבור קפוטה סמית הוא בו זמנית הפתיון וגם הטורף ולאורך כל הספר רואים את המשיכה והרתיעה שמטפח קפוטה כלפיו. "פניו שלו ריתקו אותו. כל זווית שלהן העלתה רושם אחר. אלה היו פנים משתנות, ובעזרת התבוננתו במראות הוא למד כיצד ליצור את השינויים, איך לגרום להן להיראות מאיימות לרגע אחר, שובבות במשנהו, ואז מלאות רגש" (27).

"בדם קר" משלב עדויות, תצהירים מהמשפט, תקצירי דוחות רשמיים, קטעי יומן, קטעי מכתבים, קטעי עיתונות, כמו גם ראיונות עם הרוצחים, השוטרים, השכנים, וכל מי שאיכשהו יכול להיות קשור. המרדף אחר פרי סמית והשותף שלו דיק היקוק, משלוב בתובנות פסיכולוגיות עמוקות על מה שמניע את פרי סמית, כולל מערכת היחסים שלו עם אביו המתנכר, עם אחותו שהתייאשה ממנו כבר מזמן (שגם אותם מראיין קפוטה ומשלב קטעים ממכתביהם בספר) וגם אבחנות רבות לגבי מערכת היחסים שבין שני הרוצחים. קפוטה מדגיש את תחושת האין-מוצא של חייו של סמית, נותן במה וקול לחלומותיו האבודים, לאהבתו למוזיקה לכמיהתו להיות נאהב, לכאב שלו (הוא מכור למשככי כאבים), וכל הזמן מזכיר לעצמו ולנו שמדובר ב"רוצח פסיכופת" ( כמו למשל על ידי ציטוט דוח פסיכיאטרי הגורס כי "פרי סמית מפגין סימפטומים ברורים של מחלת נפש קשה" 362).

חווית הקריאה שמציע "בדם קר" היא מטלטלת. כשרונות האדיר של קפוטה והקונפליקט האדיר שהיה שרוי בו ניכרים בעומק ויופי הכתיבה, שברון הלב שלו על הריגתו בתליה של סמית הוא במידה גם שברון הלב שלנו. "בדם קר" הוא ניסוי באמפתיה, באנושיות, מבחן-אומץ לספרות אותו עובר קפוטה, אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20, בהצטינות.