התערוכה החדשה של אורי ניר בגלריית ברוורמן "חוג הפעימה" אינה לבעלי קיבה רגישה, קלסטרופוביה, פחד ממחנק, ממדוזות, מדם, מהחלל החיצון, מעצמים שמסתובבים במהירות ואינה מומלצת לשים בהריון. אולי כן לנשים בהריון, אבל לא כאלה הנוטות להיבהל בקלות. ובכל זאת, היא מספקת חוויה אמנותית נדירה שחסרה בתערוכות רבות של אמנות עכשווית. אי אפשר לצאת ממנה באותו מצב רוח שנכנסים איתו. משהו משתבש בשיווי המשקל ובתפיסת החלל ואתה מוצא את עצמך נשאב לתוך עולם הדימויים שנע בין חיים ומוות, תנועה וסטטיות, אור וחושך, טבע ותעשייתיות, ב-4 סרטי וידאו הממוקמים בין שלושת מפלסי הגלריה. ניר, בן 33, בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל ובוגר תואר שני טרי ב-UCLA כבר הציג תערוכת יחיד בגלריה לפני שנסע ללימודיו בארה"ב, ונדמה שהתערוכה הזו פותחת אפיק חדש ונוסף בעבודות הוידיאו של האמן.
"חוג הפעימה" מותאמת לחלל הגלריה (site specific) ומשחקת עם החושים של הצופה בה.
כדי לנסות ולהבין כיצד פועלת המערבולת שסוחפת את באי התערוכה כבר בכניסה, צריך להתחיל בחור שברצפה. ניר לקח את חלל התצוגה והפך אותו לכלי עבודה שלו ולאחד הנושאים המרכזיים של התערוכה. הוא קדח חור בקוטר כדורסל (בערך) בלב רצפת הבטון בין קומת הכניסה לקומת המרתף. כשבוע וחצי לפני הפתיחה הוא שפך חול דרך החור ואת אותו זרם חולי שנפל במשך 3 דקות וחמישים וחמש שניות, הוא תיעד עם מצלמה שמסתובבת סביב הציר האנכי שנוצר. התוצאה היא סרט שנע בין תנועה דו כיוונית של מעלה מטה וסיבוביות של המצלמה.
הסרט "עומק הנשימה אורך תו אחד" מוצג בלופ בקומת הכניסה לצד החור שנותר מואר. אי אפשר לעמוד מולו בשקט, בוודאי כשלצידו הסרט "תו אחד" שקובע גם את פס הקול המונוטוני והמעיק שמציף את חלל הקומה. הסרט מורכב משתי סצנות שלובות יחד, האחת של ילדים שמנגנים תו אחד בפסנתר, כל פעם ילד אחד, כל פעם תו אחד; השנייה היא של ילדים המציצים מרחוק על כדור ביצתי שמסתובב במהירות על משטח יציב. במבט ראשון הכדור נראה כמו תמונת חלל של כדור הארץ שירד מצירו והשתגע.
החלל הוא מוטיב מרכזי בתערוכה, בין אם מדובר באסטרונאוט התלוי בתקרה ממנו ניר שפך את החול או באווירה שמזכירה מעט את "אודיסיאת החלל" של קובריק ותמונות ממאדים. פס הקול מתאים לאורכם של שני הסרטים הצמודים ומכניס את המבקר בתערוכה למדיטציה בלתי רצונית, לאור האדום העמום השולט בחלל.
אותו חור מוביל לקומת המרתף בה נמצאת ערימת החול מהסרט בקומה מעל, ושם ניתן לצפות בסרט קצר בשם Mommy", משחק בין המילה "אמא", לבין המילה "מומיה". הסרט שחוזר על עצמו בלופ מהיר במיוחד מציג מומיה עם פה פעור שאליו נשפך אותו שפך חול כמו בסרט הראשון, מפיו של הספינקס. המוות הופך לחי במיוחד בעוד הבנת החלל מתהפכת, כשלא ברור האם המומיה שוכבת על הריצפה או דבוקה לתקרה. ברקע, פס-קול שמורכב מצלילי שפך החול עצמו.
בקומת הגלריה מוצב סרט, "00:02:09", שכשמו גם אורכו, בו רואים מדוזות מוזרקות בחומר שנראה כמו דם שהולך ומתפשט בבטן השקופה שלהן, צובע נימים באדום. על רקע הצלילים הקבועים מקומת הכניסה הנוזל הזה, שלא כמו החול שנופל בקו אחד ישר למטה, מתפשט לכל עבר בגופן המת. הסרטים של ניר לא רק מוצגים בחלל, אלא משתמשים בו וכך נוצרת חווית צפייה מרגשת ומטלטלת. החלל כמעגל סגור, מנותק מההמשכיות והליניאריות של זמן אמיתי. שום דבר לא מתפתח, אך ישנה תזוזה תמידית שמתחילה ונגמרת (לא בהכרח בסדר הזה) בערימה של חול.