צוף פילוסוף

    על אף ש"קפה סוקרטס" לא מצליח להשיל את פחד ההמונים מפילוסופיה, הוא ראוי לקריאה ומהנה במיוחד. דוד רוזנטל מתפלסף

    דוד רוזנטל

    על אף תמימותה לכאורה, למילה "התפלספות" יש קונוטציה שלילית חזקה מאוד בכל גיל, שכבה ומעמד. התפלספות היא למעשה דרגה אחת מעל זיון שכל. יש סתם לבלבל את המוח ויש להתפלסף. באופן פרדוקסלי משהו, גם כריסטופר פיליפס - מורה, הוגה דעות, יוזם "קפה סוקרטס" וכותב הספר הנושא את אותו שם – חושב כך. פיליפס מודע לתדמית הלא מחמיאה שיש לדיונים והתפלספויות בציבור, וב-1996 יזם רשת מפגשים בבתי קפה עם אנשים שבאו להתפלמס על מהות החיים. הרשת הזו כוללת היום למעלה מ-400 מקומות מפגש ברחבי העולם, וכולם מתכנסים תחת המטריה הנקראת "קפה סוקרטס". הקפה הגלובלי נוחל הצלחה היסטרית, מהסיבה שאנשים רוצים ללמוד, לדעת, לגלות, הם רק לא ממש אוהבים לעשות את זה בדרך הקונבנציונלית והמתנשאת של האקדמיה. הכלל המנחה את פיליפס הוא משפט הדגל של סוקרטס: "חיים שאין בהם חקר אינם ראויים שיחיו אותם". הוא חושב שכולנו צריכים לשאול ולחפור על מנת להגיע לאמת, ואם אפשר לעשות את זה בדרכים נעימות ובגובה העיניים, מה טוב.

    מאחר שכמו סוקרטס, פיליפס מבין שהאליטות מרחיקות את ההמון, הוא מדגיש מיד בפתיחה כי לא מדובר בספר פילוסופיה אקדמי. בהמשך הוא גם מסביר מדוע יצאה לתחום תדמית כל כך משוקצת: "התאכזבתי עמוקות מכך שהפרופסורים שלי לא המריצו את הסטודנטים שלהם לראות בעצמם עמיתים למחקר הפילוסופי" (עמ' 168) "לעתים קרובות מדי השתמשו בז'רגון בלתי מובן שהותיר את הסטודנטים מאוימים ונבוכים" (עמ' 169). כחיזוק מביא פיליפס גם פילוסופים כמו ארתור שופנהאואר והצמד ברטנארד ראסל ויוסטוס בושלר, מהם הוא שואב השראה למפעל חייו: "הם היו 'מלומדים פעילים' שרצו להפוך את המחקר הפילוסופי לחלק בלתי נפרד מחייהם של בני האדם ולגשר בין 'מגדלי השן' לעולם האמיתי"(עמ' 178).

    אז איך הופכים את הפילוסופיה ללחם חוקו של ההמון? באופן די פשוט, דוגלים במשפט "מכל תלמידיי השכלתי". השיטה של פיליפס פשוטה. הוא לא מכוון את הדיון, אלא נותן לקהל להחזיק במושכות, ואינו מגביל את עצמו לשום שכבת גיל. הוא משתף בהרצאות ילדים בני 12 לצד זקנים בני 80 ומכולם שואב תובנות. המשתתפים מעלים שאלות קלות ולכאורה חד ממדיות, שהתשובות להן קשות ומורכבות. הדיונים שמציג פיליפס מרתקים, משום שהם מאפשרים להבין ששום פיתרון אינו קל, או כמו שאמר מיסטר גריסון ב"סאות'פארק", "אין שאלות טיפשיות, רק אנשים טיפשים". למשל, על השאלה 'מהו בית?' עונים מספר משתתפים, כשלכל אחד מהם פירוש אחר למונח. כך גם התהייה לגבי משמעותה של אהבה, מיהו חבר ואפילו מהי כנסיה, מילה שלכאורה יש לה הסבר קבוע ופשוט. כל עמוד בספר מעלה הרהורים לגבי דברים שקודם נראו לנו טריוויאליים לפני כן והרבה פחות מובנים מאליהם כעת.

    "קפה סוקרטס" הוא ספר ראוי ומהנה, שלמרות המאמצים, לא מצליח לגרד את השאריות האחרונות מהפחד מחקר העצמיות. זאת משום שכל שאלה גוררת עמה שאלה נוספת, תהליך שעלול להיות ארוך ומעייף ובו הדרך חשובה יותר מהתוצאה – וזו, לא עלינו, בדיוק דרך הפעולה של אנשי הרוחניקיות הבזויה ותומכי הרפואה האלטרנטיבית, שיצרו שטיפת מוח המונית בחברה המודרנית. עם זאת, למרות שפילוסופיה היא אחות בכורה במשפחת הרוחניות, פיליפס מדגים כיצד אפשר להפוך אותה לידידותית יותר לסביבה, ובמקביל להנחיל מעט מהשקפת עולמם של אפלטון, אריסטו, פילוסופים אחרים מתקופות שונות בהיסטוריה וכמובן – סוקרטס, האיש שהצית את הפתיל. "קפה סוקרטס" הוא ספר לימודי שנוצר לפי כללים שונים לחלוטין מאלה שמוכתבים על ידי האקדמיה. רצוי לאמצו בעיקר בשל ההתרסה בפרופסורים והאמונה הנחרצת שאפשר לעשות זאת אחרת, אבל גם משום שאפשר ללמוד ממנו דבר אחד או שניים. או שבעים.

    "קפה סוקרטס", כריסטופר פיליפס, תרגום: עלית קרפ. עריכה: פרופסור אדיר כהן // כנרת זמורה ביתן

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully