תגידו, אתם בכלל מזדיינים?

כשדמי מור התפרסמה לאף אחד לא היה אכפת מכישורי המשחק שלה, או אפילו מסצינת העירום שלה ב"הרומן של אתמול בלילה". הדברים שדווקא כן נדבקו בזיכרון הקולקטיבי היו הנישואין לברוס וויליס וסצנת הקדרות הלוהטת – מבוא לסקס לסבי במסווה של סיאנס עם וופי גולדברג - מתוך "רוח רפאים". עשור אחד מאוחר יותר, ודמי נתפסה ככוסית שהצטלמה בעירום הריוני מלא אך מרומז לשער של "וניטי פייר" ואז כזו שבסטנדרט כפול מיהרה להשתיל סיליקון בשביל תפקיד לא ברור ב"סטריפטיז" ואז כאשר גילחה את הראש למען הסרט "ג'י.איי. ג'יין". היום, אחרי עשור שלם בו הצעד הקרייריסטי הכי גדול שלה היה תפקיד משני ב"המלאכיות של צ'ארלי: בהילוך גבוה", אתם, אני, הספרות (TMZ ו"וואלה! סלבס") והמומחים (פרז הילטון ובן ליונס מ-!E) – להלן "הציבור" - מסתכלים עליה כעל טורפת; האישה שתפסה ב- 2003 בחור שצעיר ממנה ב-16 שנה – אשטון קוצ'ר, לא תגידו איזה ג'יף - והתחתנה איתו. הציבור כל כך התפעל מהתעוזה של האישה הבשלה הזו (וב"בשלה" הציבור מתכוון בנחמדות לכזו שכבר עברה ניתוח או שניים ובקרוב תזדקק למתיחות עור ולביטוח סיעודי משלים) להתחיל פרק חדש בגיל האמצעי - עם ילדון שאוהב לעשות צחוקים על חשבון החברים שלו - עד שהצמיד לה כינוי שיהיה מזוהה עימה לנצח, אף על פי שליז טיילור, מדונה ושר עשו את זה עוד הרבה לפניה: קוגרית.

הקוגרית (Cougar), על פי הגדרה שנוצרה בחדרי הלבשה של קבוצת הוקי קנדית, היא אישה שיוצאת עם גבר הצעיר ממנה בשמונה שנים לפחות. וכאן מתחילה הבעייתיות, בעצם ההגדרה המדויקת הזו. התגובה האוטומטית עקב הגדרת נטייה חדשה כלשהי היא הצורך בלייצר לה הצדקה; להפוך אותה לטרנדית, לגרום לנחיל של נשים לעקוב אחר העדר, ולעוד נחיל של מבקרים להגדיר אותן כסטייה נוספת של החברה. הקוגרית. הזקנה שנמשכת רק לגברים צעירים. שנות האלפיים, לפני ששמנו לב, שבאופן טבעי הביאו עימן ריבוי של אמצעי תקשורת (ומכאן – ריבוי ערוצים רכילותיים) ושעמום גורף ממחסור בהפתעות, הופ, הביאו עימן גם נטיות מיניות חדשות.

ה"קוקסטר" (Cockster), הוא הגבר המשלים את הסיטואציה, הווה אומר גבר צעיר שנמשך לנשים המבוגרות ממנו. זאת בעוד שה"גרבילה" (Gerbil) או ה"ברקודה" היא ההיפך מהקוגרית; בחורה צעירה שמעדיפה גברים מבוגרים ממנה. שימו לב שעדיין אין הגדרה, אפילו ב"אורבן דיקשיונרי", לאשמאי הזקן שמחפש בחורות בנות עשרים. לימים, אופנת הקוגריות קיבלה חיזוקים גם ברמה הכלכלית וגם בתרבות הפופולרית. מי שמרוויח כסף מהעניין הם אתרי שידוכים מיוחדים לנשים בנות ארבעים פלוס מול גברים הצעירים מהן, ומי שהפך את מטחנת הכספים גם לבידור זול הוא ערוץ הכבלים "טי.וי לנד", שיצר השנה סדרת היכרויות של אישה בת ארבעים בשם סטייסי שבוחרת בן זוג מתוך עשרים גברים שלזקן בהם מלאו 27 אביבים. לפני שנתיים קארי פישר ופיי דאנווי שיחקו נשים מבוגרות שאוהבות מתמחים צעירים ורעננים בעריכת דין ב"Cougar Club". עבורנו, המלעיזים, הצעד ההגיוני היחיד היה להפוך את הנושא הזה לפרודיה ב"סאטרדיי נייט לייב" עם המערכון ההורס “Cougar Den” (שיכול להישמע טוב אפילו בעברית – "מאורת הקוגריות") ובו קמרון דיאז מצטרפת לחברות הקאסט הקבוע בסטיילינג של פליטת מכון שיזוף בפלורידה; שיער מחומצן, עור בצבע גזר, מתיחת פנים מוגזמת והרמת חזה, דיבור נגוע וחרמנות בלתי נשלטת לגברים צעירים שמתוארת כמעט כפדופיליה, כשהנשים המזדקנות מזנקות ללא עכבות על כל גבר צעיר שנכנס לחדר. הגבר, אגב, מוצג בסיטואציה הזאת כחסר אונים.

והכל התחיל מהצורך התרבותי - ויש לומר גם – הבידורי - להגדיר ובכך גם למשטר.

הצצה על ההיסטוריה של העולם המערבי מראה שלוש תקופות עיקריות של משטור המיניות. אם בתקופה הטרום-מודרנית שבה הסמכות החברתית ניתנה למוסדות דתיים, אזי בבתי הכנסת ובכנסיות הקתוליות הוגדרו היטב מוסכמות לנכון ולא נכון, נורמטיבי וסוטה מול מותר ואסור. לאחריה הגיע המודרניזם (שמוגדר כסוף המאה ה-18 ועד לתום מלחמת העולם ה-2), שהחל במתן הכוח למוסד המדינה, ולצורך העניין נתמקד בו ולא בפוסט-מודרניזם, מאחר והוא נותח על ידי מישל פוקו כתקופה הקריטית בשיח הזה בספר "תולדות המיניות" (1976).

פוקו דיבר על תחום הזמן של המודרניזם כאל תקופה בה עלה בציבור דיון על מיניות, שלכאורה הכניס פתיחות בנושא, אבל בעצם הביא להדחקה של מיניות עקב רגשות בושה שהוא עורר, ובעיקר תחם את הנורמה ואת החריג על ידי הגדרות חברתיות כמו הטרוסקסואליות והומוסקסואליות. מבחינתו של פוקו הסיבה לשיח היא הרצון של הממסד המדיני להגביל את ההשתוללות שעשויה לקרות מתוך יציאת השלטון מגבולות הדת, ובכך למעשה למשטר את יחסינו. המטרה היא ייעול מדיניות כלכלית שמושתתת על מבנה משפחתי מסורתי (שעליו יגידו מחפשי הקונספירציות – מבנה בו צרכי הפרט מודחקים), וכמובן גם ששליטה על הגברת הילודה. כל מה שטוב למדינות.

אז מה בדיוק עשינו בנוגע לשחרור הגבולות שלנו כחברה מאז שפוקו כתב את "תולדות המיניות", מלבד להגדיר אותם, למרוד בהם, לפרוץ גבולות עד קיצוניות ולבסוף להכתיב אותם מחדש באופן מגביל הרבה יותר? הכוונה היא לעודף ההגדרות בשוק. דוגמא מטרידה אחרת היא הא-סקסואליות.

פרויד היה קם מהקבר והורג את עצמו שוב אם הוא היה יודע שאלפי אנשים מגדירים את עצמם היום ככאלו שחסרים יצר מיני. בעוד שרוב הפסיכולוגים יעדיפו לקטלג תחושות של חוסר במשיכה מינית או רומנטית כלשהי כתוצר של בעיות אינטימיות קשות שנובעות מחינוך לקוי ותגובות פוסט-טראומטיות, א-סקסואליות נחשבת בעיני רבים שחווים אותה כמשהו שאינו בר תיקון, ושאינו מצריך תיקון. למעשה, היא נתפסת על ידם כדרך חיים לכל דבר, ממש כמו זו שחווים הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, עם אפשרויות שונות לכינון מערכות יחסים שאינן מיניות. ומה שעוד הוגדר (על פי AVEN, הרשת לחינוך על א-סקסואליות שקמה ב-2001) אלו רמות שונות של א-סקסואליות. אחת מהן היא דמי סקסואליות, שהיא חוסר ביכולת להרגיש משיכה מינית, אבל עם יכולת להרגיש משיכה רומנטית והתאהבות.

השנים והמהפכים האלו מעלים שאלות כמו – יכול להיות שנטייתו הטבעית של אדם תהיה להימשך לצעירים ממנו/ה, או תהיה ללא משיכה מינית כלשהי, או דווקא תהיה משיכה לבעלי חיים (זאופיליה, שגם מוסדה לאחרונה עם הקמת חוות מיוחדות המאפשרות מפגשים מיניים בין בני אדם לבעלי חיים). או האם מדובר בסה"כ בפוסט טראומה, בנתק רגשי ופיזי או בבעיות אינטימיות קשות? והאם זה דטרמיניסטי. למעשה, שאלת הקיום של א-סקסואליות או זאופיליה כנטיות מיניות מולדות היא סוגיה שגם מדעית וגם פסיכולוגית עדיין מאוד קשה לאמוד. בין אם אלה תנודות הורמונאליות המתרחשות בגוף האישה בזמן ההיריון שעשויות לקבוע את נטייתו המינית של העובר, או בין אם מדובר בבעיות הורמונאליות שפורצות בגיל מאוחר יותר, בתורשה או בהתרחשויות סביבתיות, לא ברור בדיוק מה יכול לגרום לאדם לחוות את החיים בצורה זו או אחרת. מה שכן ברור, ולו היה פוקו עוד בחיים כנראה שהיה זוכה העניין לפרשנות מחודשת מצדו, הוא שהגדרה של "סטייה" או "נטייה" זו או אחרת, ממש כמו זו של הנורמה, חזקה מספיק כדי להבנות מציאות וזהויות באותה המידה.