אם קראתם וואלה! סלבס אתמול (ולמה שלא תעשו את זה? מה עדיף לראות את "שיטת השקשוקה" ולשמוע את האחים עופר מדברים על בעלויות צולבות?) בוודאי שמתם לב לידיעה המבשרת על אווירת חינגולים ששוררת בין ליאונרדו דיקפריו ואשלי רוברטס, חברה בלהקת הפרחולות הפוסיקט דולז. "לליאו היה שולחן במתחם ה-VIP" כך נכתב "כשלצדו היתה חבורה של 20 דוגמניות מהממות". עד כאן הסיפור הזה נשמע הגיוני: סופסטאר הוליווידי, 20 דוגמניות וחדר VIP - החומרים שמהם עשויים חיי היום יום של כולנו. אלא שאז מגיעה תפנית חדה. "ברגע שאשלי הגיעה הוא הזמין אותה לשבת איתו. למרות כל הבחורות מסביב, ליאו התייחס רק לאשלי. הם היו לוהטים יחד, שתו בקבוקי טקילה ושמפניה מאד יקרים. בשלב מסוים הם היו כל כך צמודים עד שהיא כמעט ישבה לו על הברך".
הסיפור כאן הוא לא האם רוברטס ישבה או לא ישבה לליאו על הברך, הירך או הזרג, כי אם העובדה שברגע מסוים הוא התעלם מ-20 דוגמניות ובחר למקד את כל תשומת הלב שלו בצ'חלה הזו. ואשלי רוברטס, כמו כל חברותיה לפוסיקט דולז היא צ'חלת-על ועוד מהסוג הגרוע ביותר - כזו שמתחזה לכוסית וברגעים מסוימים אפילו מטעה. עד שהבלוף מתגלה, וזה לא קורה אחרי זמן רב מדי.
מרחוק הפוסיקט דולז דווקא נראות כמו מציאה - 6 בחורות לוהטות (על פניו), שמתלבשות כמו נפקניות, זזות כמו חתולות רחוב על GHB ומבטיחות ליל עינוגים לבחור הנכון (ובעיני עצמו כל אחד הוא הבחור הנכון). הבעיה של הפוסיקט דולז שכל הסיפור הזה הוא פיקציה אחת גדולה. הן לא באמת בחורות מושכות; יש להן את האריזה הנכונה, אבל אף אחת מהן היא לא כוסית. לא באמת. בטח לא אחת שהייתם מעיפים 20 דוגמניות בשבילה. הן ליד, כמעט, או על הסף.
זו אולי הסיבה המרכזית לכך ש"Don't Cha" שלהן, הלהיט הגדול שהוציא אותן מאולמות מופעי הבורלסק בלאס ווגאס והכניס אותן למקום הראשון במצעד, הוא חרא שיר. כמוהן, גם הוא מנסה במאמץ כבד להסוות את הפגמים שלו על ידי איפור ולבוש חושפני - הפקה משופשפת וקליפ זנותי - מתחפש ללהיט פופ שהוא לכאורה זול אבל בעצם מתוחכם (ע"ע "טוקסיק", או "My Humps"), אולם כמו המבצעות שלו גם הוא נכשל כישלון חרוץ, מביך ומחפיר. יש זוועות שאי אפשר לכסות, גם לא עם חצאית מיני וביריות.
בנות הפוסיקט דולז משוועות להיות הפנטזיה הגברית המושלמת; אלו שעליהן חולמים בלילה בזמן שאנחנו ישנים ליד החברות היבשות שלנו (לפחות זו התווית שהן מנסות להדביק להן). הן שרות (בתרגום חופשי) - "היית מת שהחברה שלך היתה חמה כמוני, היתה מת שהחברה שלך היתה משוגעת כמוני, היית מת שהחברה שלך היתה גסה כמוני, היית מת שהחברה שלך כיפית כמוני, הלא כן?". והתשובה היא חד משמעית "לא". מעולם לא רציתי שמישהי מהחברות שלי תהפוך לאחת מבנות הפוסיקט דולז - הן מזיעות ממאמץ, עושות רושם של מטומטמות גמורות ואפילו לא מוכשרות. או. קיי, אז לרקוד הן יודעות, אבל שמתן לב שרק אחת מכל האנסמבל הענק הזה פותחת את הפה שלה? בניגוד ללהקות בנות רגילות, שכל אחת משרתת איזשהו סטריאוטיפ ופנטזיה קונקרטית, אצל הפוסיקט דולז אין את החלוקה הגנרית הקלאסית, ואפילו לא חלוקה של תפקידים. אחת יודעת לשיר וכל השאר רוקדות כמו שרמוטות מאחורה.
אז מה, עליך - מופקרת, חסרת כישרון, חסרת שכל ולא מושכת במיוחד למרות שאת מאוד משתדלת ולא מצליח לך - אני אמור לחשוב בזמן שאני עם החברה שלי? נראה לך? בואנה, תסתכלי על עצמך, את מגעילה את השועלים. אפילו באסטה ריימז המלך, שפותח וסוגר את השיר, הגיע בשביל המזומנים (אם הבטיחו לו סיבוב על כל אחת מהבנות הוא בטח התחרט וביקש להחליף לדולרים) ולא ממש הצליח להציל פה את העניינים.
באסה או קלאסה: "Don't Cha" של הפוסיקט דולז
רונן ארבל
29.7.2009 / 16:42