מתעללים שחרית

אימא מרעיבה, אימא טליבן, אברך דורס ו'פריטי פייס מבצרה' נפגשו לקפה בקיץ 2008.
מרעיבה: איזה חום, הא?
טליבן: ולי יש עוד 30 שמיכות עלי.
אברך: תארו לכם מה זה לעמוד בחניון בחום, ואתיופית לא נותנת לצאת, טירוף.
טליבן: מה עם הילד? שלחת אותו לקייטנה?
מרעיבה: השתגעת? את יודעת שנותנים להם שם אוכל?
פריטי: הכי טוב לילדים שיישארו בבית. תגידי מרעיבה, את מירושלים, מכירה את אשתי לשעבר?
מרעיבה: לא מכירה אף אחד. כל היום אני במטבח מבשלת לחלק מהילדים.
טליבן: כבר עדיף לבשל את הילדים, לא?
פריטי: אני דווקא נתתי אוכל. איך אפשר שלא. 'אימא מרעיבה שכמוך'.
מרעיבה: אל תקרא לי ככה, אני שונאת שמתייגים אותי.
אברך: גם אני שונא תיוגים. שונא תיוגים ואתיופים.

אחוזי הצפייה של ערוץ 1 בשלישי היו היסטוריים. באנו לערוץ 1 לראות סרטים דוקומנטאריים. ימות המשיח. באופן פרדוקסאלי, יותר אנשים ראו את סרט התגובה מאשר את סרט התלונה. זה אומר שיש אנשים שבטוחים שמיקי רוזנטל שקרן והאחים עופר פילנתרופים חביבים. העופרים עשו סרט תגובה אפקטיבי, שהעכיר את טעמה של השקשוקה שהגיש רוזנטל. אסור לדבר סרה בסמי. סמי רוצה שנחיה במדינת הבז"ן והחברה לישראל ומפעלי ברום וים המלח. שכולנו ננשום בז"ן נחיה בז"ן ונסגוד לאלוהי בתי הזיקוק לנפט. אפשר להבין - הכול עסקים. גם את גופי השידור שלא הסכימו לשדר את הסרט אפשר להבין - הם מעדיפים תוכנית ריאליטי מאשר סרט על המציאות. רק את מיקי רוזנטל אי אפשר להבין – מה מניע אותך? למה אתה לא יכול להתקרנף בשקט?

היום אנחנו מתפצלים לשני עמים עם תאריכים שונים: תשעה באב או 29 ביולי. חום יולי אוגוסט או ימי בין המצרים? הימים האלה רעים לעם ישראל מועדים לפורענות ומזמינים אסונות – כאילו ששאר הימים בשנה הם להיט גדול. בתשעה באב תל אביבים יוצאים לרחובות ותמהים למה קלרה סגרה. דתיים לא מגולחים מסתובבים עם פרצופים של תשעה באב ולא אוכלים בשר. אין עוד תאריך כל כך מפריד כמו תשעה באב. והכול בגלל שנאת חינם. כקונטרה, בשבוע הבא נציין את חג האהבה עם חבילות האהבה (שכוללת סבון ריחני, מגבת רקומה או יום פינוק עם מסג'). השנאה היא חינם אבל האהבה יקרה, יקרה בטירוף.

השבוע סיימתי לקרוא לבני את מכתבים לליאורה. בוקר אחרי שקראנו את פרק הסיום, נודע שעודד בורלא נפטר. מכתבים לליאורה הוא אחד הספרים היפים והמצחיקים שנכתבו לילדים. בורלא מאניש את החיות הקטנות בניו יורק וכותב לליאורה מגינוסר על החוויות שלו מאמריקה. בחודש האחרון חיקיתי את החיות בקולות הכי מצחיקים שיכולתי, הבן צחק צחוק אמיתי של ילדים וביקש שאקרא לו שוב את הפרק עם הסרטן ניקודימוס. כל מכתב נחתם על ידי עודד, וכל הזמן חשבתי כמה הוא בודד שם בניו יורק, וכמה החיות הקטנות יכולות לגרום לו לאושר. קצת כמונו: קצת בודדים ורק ספרים טובים וילדים מאושרים יכולים לשמח.

בפרק הסיום נפרדות החיות מעודד. לכל אחת סגנון דיבור אחר. צירציר הצרצר שמחליף 'ש' ב'צ' מסדר את כולן ומכריז: "הצעה מאוחרת. הגיע הזמן להיפרד מעודד, בבקצה להצתדר בתור, ולהיפרד. נא לא לנאום. להגיד רק מילים צפורות. אין לנו הרבה זמן. להגיד צלום - ודי".

צלום עודד, ותודה.