וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אייג'נט פרש

9.12.2001 / 9:45

סיפור קצר מאת מיכל ניב ז"ל

יש טעויות שיכולות לעלות לחדרניות ולמלצרים של שירות חדרים בחייהם, אבל אני בספק אם הם בכלל מודעים לזה. בשעה שמונה וחצי הקפיץ אותי קול נקישה קלה ושקשוק צרור מפתחות. זינקתי אל הדלת ובדרך דפקתי את האצבע הקטנה של רגל שמאל באחת מרגלי המיטה. כשזה קורה לי בבית אני תמיד צורחת ככה שהקירות רועדים, אבל הפעם השתדלתי לצעוק פנימה, שלא ישמעו. נשענתי על המשקוף ושאלתי מי שם. הקפדתי שהקול שלי יישמע רגיל לגמרי. "זו החדרנית", ענתה אישה מן הצד השני, ואפילו שצרפתית אינה שפת האם שלי מיד זיהיתי שבדיבור שלה אין שמץ של נימה מעוררת חשד. אני טובה בזיהוי קולות ואינטונציות, זאת הייתה פעם העבודה שלי. "באתי לסדר את המיטה", המשיכה החדרנית ואני עניתי בנימוס שאין צורך כי אני מתכננת להמשיך לישון עד הצהרים והוספתי 'אקסקוזמואה' ו'מרסי'. ערב קודם הקפדתי לתלות על ידית הדלת את שלט הקרטון האדום שכתוב עליו "נא לא להפריע" בכל מיני שפות, ולא ברור לי למה הפרה הצרפתייה בחרה להתעלם ממנו.

אחרי ששמעתי אותה מתרחקת - גוררת אחריה עגלת שירות שאחד מהגלגלים שלה, שכנראה מזמן לא שומנו, משמיע עם כל סיבוב מין ציוץ חורקני כזה, כמו סנאי שחוטף פטיש בראש - בדקתי את הבריחים. הדלת הייתה נעולה. ידעתי, אבל אמרתי לעצמי שאף פעם לא מזיק לעשות דאב?ל צ'ק. אחר כך דידיתי אל המיטה הסתורה, נשכבתי עליה בבגדי וחיכיתי לטלפון מרוט קנאל. ידעתי שאם הוא לא מתקשר עד תשע, זה אומר שהעבודה נדחתה ביום, וקיוויתי שהדקות יעברו כבר, כי הפה שלי היה נורא יבש והכי בעולם מת??י לכוס קפה.

רוט קנאל, שהשם האמיתי שלו עמוס גולדשטיין, הוא המפעיל שלי. פנים אל פנים אני קוראת לו בוס. בלב אני קוראת לו עמוסי. הוא קורא לי ספיישל אייג'נט פרש או בקיצור, אייג'נט פרש, אבל אני מקווה שבינו לבינו הוא מכנה אותי בשם אחר. אולי אפילו מיכלי, או סתם מיכל, כמו שהוא קרא לי בפעם הראשונה.

נפגשנו בחמישה ביוני 1992. זה היה אמור להיות סתם-יום-של-קמתי-התרחצתי-התלבשתי, רצתי לעבודה והגעתי באיחור. אבל לא. בבוקר ההוא, בגלל השיפוצים בבניין, מישהו הפסיק את זרם המים. ניסיתי להיזכר אם אדון רוטלוי, יושב ראש ועד הבית, טרח להצמיד במהלך השבוע פתק אזהרה רשמי על המראה המוארכת בחדר המדרגות, ולא הצלחתי. כך או כך הייתי תקועה עם ברזים מיובשים חצי שעה לפני תחילת המשמרת, ולא יכולתי לשטוף את עצמי. גרוע מזה - לא יכולתי לצחצח שיניים.

אני שונאת שמסריח לי מהפה. נכון שאף אחד לא נהנה לגלות שיש לו ריח רע, אבל לי החוויה הזאת קשה במיוחד: עוד כילדה היו המילים - כתובות או מדוברות, זה לא עקרוני - אהבתי הגדולה. מאוחר יותר האהבה הזאת הפכה גם למקצוע, ואני ממש לא יכולה לסבול שהמילים יוצאות לי מהפה מסריחות. כמו שכדורגלנים מבטחים את הרגליים, פסנתרנים שומרים על האצבעות ורקדניות בטן כל היום רוחצות את הפופיק, אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, מקפידה על היגיינה אוראלית.

הפכתי את הבית בחיפושים אחרי בקבוק מים מינרליים או סודה או דייאט קולה. במזווה מצאתי בקבוק אחד עם תרכיז פטל של עסיס. פתחתי את המקרר – מ?דבר. בלית ברירה מחיתי מעל הפרצוף את שיירי האיפור של אתמול עם נייר טואלט וחלב פנים, התלבשתי, נסעתי לשדה, החניתי את הפז'ו במגרש לעובדים בלבד, ורצתי לעמדה שלי. ואז, איך שאני מתיישבת מול המיקרופון ואומרת בהטעמה, "כל הנוסעים בטיסת אל על 051 לפראג מתבקשים לעלות לשער יציאה חמש", מתמלא פתאום אולם הנוסעים היוצאים בצחנה נוראית, כמו תערובת של אלפי ביצים סרוחות וגוויות שעמדו הרבה זמן בשמש. אנשים מסתכלים סביבם בבהלה ומתחילים לרוץ, נשים בהריון מתעלפות, ילדים קטנים בוכים בקולות של סירנות, דתיים מטיסת טאואר אייר לניו יורק עם חניית ביניים בווינה צועקים "שמע ישרואל, שמע ישרואל" ונסים לתפוס מחסה בדיוטי פרי, שלוש קשישות כמעט שקופות, כנראה מהבריטיש איירווייז ללונדון, שולפות ממחטות לבנות מארנקים קטנים, מצמידות אותן אל הפה ואז קורסות בזו אחר זו, כמו שלושה דגמים של מגדל אייפל עשויים מגפרורים שלא הדביקו אותם מספיק טוב, איש אחד, בחליפת ספורט אלגנט אפורה ופרצוף סנובי של נוסע מתמיד במחלקת עסקים, מצביע לעבר תא הזכוכית שלי וצועק, "זה מהרמקולים של מערכת הכריזה," וכבר אני שומעת את אנשי הביטחון דופקים על דלת התא שנעלתי מבפנים כמו בכל יום, כדי שלא יפריעו לי להתרכז, ותוך שניות הם פורצים את המנעול וגוררים אותי לחדר המעצר, שאף אחד לא יודע עליו אבל יש אחד כזה בנתב"ג.

ישבתי בחדר הקטן, מדוכדכת למדי, הבל הפה שלי מחמיץ והולך. מדי פעם הציץ פרצוף בחלון הזכוכית המרושתת והסתלק. באחת עשרה נפתחה הדלת. נכנסו שני גברים במסכות גז. אחד גבוה וגרום, והשני לא מאוד שמן אבל גם לא-מי-יודע-מה רזה. הם עמדו והביטו בי בלי להגיד כלום במשך זמן שנראה לי כמו נצח או שניים, ואז הלא-מי-יודע-מה שלף קופסת מרלבורו מכיס החולצה וביד השנייה גישש בכיס המכנסיים והעלה מתוכו מצית קריקט אדום שקוף.


* הסיפור המלא מופיע בספר "רצח ליד הבית – סיפורי רצח ישראליים", שיראה אור בקרוב בהוצאת כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully