דגנרטית

כבר כמה זמן שאני עוקב אחרי תכנית האירוח, "Ellen", של אלן דג'נרס. זאת אומרת, לא בדיוק עוקב, אלא "אלן" (יאללה יאללה, למי יש כח עכשיו להתווכח עם מרכאות של עברית על מילה באנגלית וקאפס לוק של אות ראשונה של שם פרטי) היא מסוג התכניות שנוחתות עליך. בדיוק כמו בשידורים המחזורים של חינוכית 23; תמיד תיפול על אותה דקה שראית יממה קודם - לא משנה כמה לופים יעברו- ותמיד תיפול על אותה תנועת גוף של מרואיין. בכל מקרה, הבנתם את העניין; זה לא אני זה התכנית.

"אלן" זאת תכנית אירוח שסרז' גינסבורג היה עושה ממנה מטעמים אם היה חי היום; יש לו (היה לו) פטיש לאמריקאניזציה הזאת, אותה אמריקאניזציה שמצד אחד אתה נמשך אליה ומצד שני בז לה. הכלום הכמעט טראשי אל מול השאיפה "ליהנות כמוהם" משטויות. בשירים שלו הוא היה תוקע מדי פעם מושגים באנגלית, כביכול מחוץ לקונטקסט הצרפתי, אבל בדיוק בהלבשה הנכונה. והנה גם אני חטאתי בזה; למה לכתוב קונטקסט ולא 'הקשר'?

ובכן, המשיכה הזאת לכלום הזה מתחילה בדימוי שלנו ומשם אל השפה ושוב - אל הדימוי הסופי, שכבר בנוי מהצליל של המילה ששיחקנו איתה בלשון; פורד מוסטנג, קוקה קולה, לייק הלו? או-מיי- גוד, טיפאני, הת'ר, ושוב; או-מיי-גוד. בסוף כל התהליך הזה עומדת צ'יר לידר שמאייתת את הכתיבה שלך בתנועות ידיים (לא, לא טעיתי, לא את השם שלי, אלא את כל הכתבה. אני דורש אהבה - לא צביעות אמריקאית של מסיבות קוקטייל).

תראו, ירדו הרבה על דודו טופז ותכניתו הטלוויזיונית, במיוחד אחרי שפרשת האיומים התפוצצה; אנשים מסתכלים ביותר קיצוניות על דברים כשהם באים ברוורס עם מסקנה צבועה במארקר מנושא אחר. אבל דודו טופז עשה פה טלוויזיה שישבה בדיוק על העורק של הויכוח האומנותי; הביקורת מתעסקת במניעים, העם רוצה, האמן נשען על העם. ובכן, בוא נודה - לזרוק שוקולדים לפה של מישהי (שמנה, אבל שימו לב ש'שמנה' זה כבר הסימון מארקר שלכם), זו חרפה, אבל גם לא ממש רחוק ממה שאלן דג'נרס עושה היום. אני לא מצדיק אותו, אבל אי אפשר לעשות איפה ואיפה.

אלן דג'נרס מתקשרת לאנשים קשיי יום ומגיעה אליהם עם משאית של אלפי דולרים והם צריכים לאסוף כמה שיותר לתוך החולצה. במה זה שונה מדודו טופז? אצלה הם רוכנים אל שטרות כמו עכברי מעבדה ודודו טופז חילק מקררים. למה אצלה זה עובר בסדר ואצלו לא? תגידו שהיא מודעת לכל העניין, קרי, לא לוקחת על עצמה את תפקיד המושיע, אבל מה זה משנה? שטרות כסף ורכינה אליהם הם שטרות כסף ורכינה אליהם. האריזה באמת משנה?

דוגמה קיצונית יותר היא "משחק המרשמלו" בו משתתפות מהקהל נקשרות בגומי בשפה העליונה וצריכות לתפוס מרשמלו תלוי (תסתכלו בסרטון למטה). ובכן חברים, מה זה אם לא דודו טופזיות? ומשם - למה זה לא מסומן על ידכם כמשהו אגואיסטי, מלגלג על אנשים, משפיל אותם? כי יש (עלאק) שיק ואריזת צלופן של סיפור אמריקאי עם לסבית שעכשיו מנחה תכנית לכל המשפחה; כי המעטפת היא לא דודו טופזיות ומצד שני גם לא אכזרית כמו שעשועונים יפניים, היא אמריקנזיציה לכל המשפחה.

ושוב, אני לא יוצא פה להגנתו של דודו טופז, אבל אם כבר אז כבר, לא? ובעיקר, השאלה הכי חשובה: האם מניעי הדבר חשובים? המאחורה שלהם? הרי שניהם עושים אותו דבר; היא עם שנינות ומודעות של אנטי גיבורה, והוא בשבילו, בכוחניות, בשביל האגו והרייטינג. אבל זה באמת משנה? נראה לי שלא. המרשמלו והשוקולד ושאר הדברים החופפים לא צריכים להתערבב עם המאחורה. התכנית של אלן דג'נרס לא נופלת בגללה, אלא בגלל הקהל הצרכני שלה. אלה שצועקות וקופצות ובסוף מקבלות איי פוד והכל מתערבל ביחד במוטיב החוזר בתכנית, מעין ריקוד שלה שמלהיב את הקהל. אחד הריקודים האידיוטיים שראיתי - כמעט נטול חלק גוף עליון - שכל כך מלהיב את הקהל, שאתה רק יכול לתאר איך באיזה יציאת בנות הן רק יחכו לעשות את "אלן דאנס", ובמיוחד את הקטע בו היא עוברת מעל השולחן. לעזאזל, אני לא מבין את זה. לא מבין את התכנית הזאת, לא מבין אמריקאים, לא מבין כלום. אבל מה שכן אני מבין זה שאם דודו טופז עשה את זה לפניה, ואם אצלנו עשו משימות בשביל מקררים ועכשיו עושים את זה באמריקה, אז סוף סוף, אפשר להגיד שאנחנו מדינה מערבית מתוקנת.