"בה"ד 1" היא סדרה אפקטיבית. גם אלו שזקפת הבוקר שלהם צבועה כחול ולבן, תוך 15 קטנות מאות הפתיחה של רוני דניאל קרעו את הגופיה, עלו על ב', הצטיידו בכתביו של יאיר לפיד ורצו לכיוון לבנון; וגם מי שארוחת הבוקר שלהם מורכבת מדגנים בטעם כדורי גומי פירכסו כחולי אפילפסיה מול ההשתלטות הבוטה של דובר צה"ל על הפריים טיים, בלי פרסומות בגלל ט' באב. מצד אחד ישנה הדמות הכריזמטית של איתי, שחזר בגיל 24 מלונדון והרגע שבו הוא מנגן טראק מתוך פטיפון הוא הדבר הקרוב ביותר לרגש, ומצד שני ישנו אל"מ אהרון חליווה, מפקד בית הספר שהחליט על נוהל קד"ר, כלומר קידום דרך רוני דניאל. כולם משחקים את התפקיד בצורה מופלאה, כולם מעוררים קריאות בוז וקריאות עידוד בגבולות השיח הציבורי סביב צה"ל. עולם כמנהגו נוהג.
וזו בדיוק הסיבה ש"בה"ד 1" היא שטיפת המוח המסוכנת ביותר ששודרה בטלוויזיה, לפחות מאז הפעם האחרונה שתא"ל אבי בניהו עלה לשידור. באמצעות עריכה מניפולטיבית ובימוי מתנשא, רוני דניאל מיקם את בה"ד 1 בדיוק באותו מקום שבו הוא נמצא בתודעה, במקום לבדוק אותו באמת ולתהות, כמו שצריך לעשות שעיתונאי שהוא גם סגן אלוף ולא סגן אלוף שהוא עיתונאי. איפה, לדוגמה, הנשים בקורס הקצינים הקרבי בשנת 2009? מה היחס להומואים בקודש הקודשים של הגבריות? מה יש בבית הספר לקצינים מעבר לשחצנות בזויה של קצינים על גב חיילים שטועים במילים של "התקווה"? (שאלה כנה למפקד הגדוד: אתה יודע כמה בתים יש בשיר המקורי של הרץ אימבר? ואם לא אכפת לך שאסתלבט עליך בפריים טיים ערוץ 2 עם הסיפור הזה?). הפרק הראשון ב"בה"ד 1" מתעלם גם לחלוטין ממפקדי הצוות בבסיס, שכל מי שהכיר לוחם יודע שאין עונש גדול יותר מלסיים בית ספר לקצינים ולהישאר בו כמדריך. דניאל, למשל, לא ניגש לקולות שקוראים לחליווה בוועדת ההדחה שלא להטיס צוער תוך כדי מצמוץ ושואל אותם יכול להיות שהקצין המהולל המצטייר כאן טועה מדי עשור? במקום, רוני דניאל מעדיף לקמבן בין מדריך משעמם עד מוות למונחי הבסיס ("תרגיל דו צדדי", "הוועדה"), לאותו וויכוח סרק ש"בה"ד 1" נועד לעורר בין שני צדדים מקובעים ובנאליים.
לצד זאת, ישנו מימד הריאליטי המובנה של "בה"ד 1", שעוזר לדו"צודרמה להחליק בגרון של הפופוליזם. כך ישנם "עמודים אישיים" למתועדים באתר הבית של הסדרה וכולם הרי ב"סכנת הדחה" בידי ה"וועדה" האימתנית (4 שניות בממוצע לוקח לאל"מ חליווה להדיח, מהיר יותר מגיא זו-ארץ). לכן כשהמצלמה יוצאת מהתרגיל אל חייהם האישיים של הצוערים, היא כופה עליהם להמשיך את הדמות של בה"ד 1, כי כוחו של הריאליטי הוא בהקצנת האופי הקיים ולא בהטלת ספק בדמות, כמו בסרט תיעודי אמיתי. לכן לא מפתיע שלדמויות ב"בה"ד 1" אין ספקות כולם הגיעו למקום הנכון, בלי צה"ל אין מדינה, הגעתי כדי לתרום, גם אם קשה ממשיכים הכל הולך, רק תביאו עוד.
אבל אפילו הדיון הקשה לצפייה בסיום התוכנית, שהכיל פאנל כמעט סדיסטי בכיכוב שאול מופז, אלעזר שטרן ורוני דניאל (איפה אסי כהן כשצריך אותו?), לא ראוי למחשבה מעמיקה כמו דמותו של אל"מ חליווה, האיש שמבקש מקציניו "לנצח במלחמה הבאה", הולם במ"כים רכים בתרגיל ראשוני ואחר כך אומר "אני רק מפריע להם", מרחיק בנמנום צוערים מהקורס מול צלחת קרואסונים ומדבר בטון של מצביא. "בה"ד 1" היא סדרה שלא מחדשת דבר על סדרי העולם בחברה הישראלית, שבה הצבא הוא קדוש וכל מבקריו ראויים לסקילה, אבל אני מודה לאל על שידורה כי היא מזכירה לכל מי שלא רואה חאקי בעיניים, עד כמה היכולת להציב סימן שאלה בסוף משפט במקום סימן קריאה היא המפתח לקיום האפשרי שלנו כאן; כי בזכותה, במקום היהירות הצה"לית הזו, שהיא כנראה מוצדקת כי "תראה איזה תשדיר שירות פרגנו לנו", יש כמה עשרות אנשים בישראל שרואים את אל"מ חליווה ואומרים "את הבן שלי אני לא שולח לשם" או ילד שאומר לעצמו "ככה? אני מעדיף לשתות ולעשן". ולאל"מ חליווה אני מזכיר - לפני כמה שנים היה עוד קצין בצנחנים שמונה למפקד בה"ד 1, שהיה חותם מסמכים במשפט "ממני תראו וכן תעשו" ודיבר באופן שמאד מזכיר אותך. קוראים לו גל הירש ותראה כמה אוהבים אותו היום.