מלקולם באמצע

לא יודעת מה זה קשור לערבים, אבל Arab Strap הוא סוג של צעצוע מין, שעל שמו נקרא הרכב אינדי סקוטי אהוב שקם באמצע הניינטיז, במרכזו עמדו שניים: הסולן המזוקן איידן מופאט והמולטי-אינסטרומנטליסט הג'ינג'י מלקולם מידלטון. Arab Strap נחשבו ללהקה בולטת בסצינת האינדי של גלאזגו בסוף הניינטיז, אך מעולם לא הגיעו לרמת הפרסום של בל אנד סבסטיאן (שקראו לאלבומם השלישי "The Boy with the Arab Strap", למורת רוחם של מופאט ומידלטון שלא ממש אהבו את המחווה).

באמצע העשור הנוכחי התפרקו Arab Strap אחרי שישה אלבומי אולפן. מופאט ומידלטון כבר התחילו להוציא חומרים לבד בשלב הזה. קריירות הסולו שלהם התנהלו רחוק מהמיינסטרים, אבל מי שאהבת האינדי הסקוטי פועמת בעורקיו המשיך לעקוב אחרי המוזיקה שכל אחד מהם עושה לחוד.

למרות שב- Arab Strap מלקולם מידלטון לא שר ולא כתב טקסטים (הוא היה אחראי על המוזיקה), באלבומי הסולו שלו הוא התגלה כמוכשר מאוד גם בשני התחומים הללו. לאחרונה הוא הוציא את אלבום הסולו החמישי שלו, “Waxing Gibbous” (משמעות השם היא אחד השלבים במחזור הירח, כשהוא כמעט מלא), שמוכיח זאת שוב.

יש להקות ואמנים שפועלים בתוך ז'אנר ספציפי והמוזיקה שלהם נמדדת ביחס לאותו ז'אנר – כמה הם מצייתים לחוקיו, מחדשים בתוכו, מותחים את גבולותיו או ממציאים אותו מחדש. במקרה של מידלטון, הז'אנר לא רלוונטי. “Waxing Gibbous” הוא אלבום פופ שמכיל מישמש של פולק, רוק ואלקטרוניקה, אבל העניין פה הוא לא הסגנון אלא השירים. מידלטון כותב שירים ומבצע אותם. אם לדייק - הוא כותב מלודיות יפות וטקסטים רגישים ואז מבצע אותם בכנות מקסימה, יבשה ונטולת פאתוס, כשהמבטא הסקוטי החזק שלו רק מוסיף לקסם. ולמרות שהטקסטים שלו בדרך כלל עצובים, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא מתבכיין. באלבום הזה המלנכוליה מתוקה והעצב עטוף בעטיפה רכה ומנחמת.

האלבום החדש מתחיל בצורה אנרגטית והמנונית. בסינגל "Red Travellin' Socks", שפותח את האלבום, נשמע מידלטון כמו ברוס ספרינגסטין הסקוטי, אבל הלך הרוח הזה לא ממשיך עוד הרבה זמן, ושני שירים אל תוך האלבום כבר מגיעים לבלדה הנוגה ביותר, “Carry Me”. שמו של מלקולם מידלטון הולך לפניו כבחור דכאוני, או לכל הפחות כבחור שכותב שירים רק כשהוא במצב רוח רע, אבל התקליט החדש דווקא מצביע על איזון נפשי בריא, כשגם השירים העצובים מביאים איתם סוג של אופטימיות.

דווקא בגלל שזה אלבום שמבוסס על שירים, והבסיס של הלחנים כל כך איתן, יכול מידלטון להרשות לעצמו לשחק עם העיבודים באופן חופשי. כבר ב- Arab Strapנמשך מידלטון למקום האלקטרו-אקוסטי שמשלב רגישויות פולקיות וגיטרות אקוסטיות עם מכונות תופים וצפצופים אלקטרוניים. לפעמים מידלטון מערבב בין השניים, לפעמים הוא מפריד. זה עובד טוב בכל מקרה; בקטעים כמו “Zero” או "Box & Knife" בחר מידלטון ללכת לכיוון של אלקטרוניקה, בעוד ש"Ballad of Fuck All" או "Made Up Your Mind" הן בלדות פולק מסורתיות. למרות שהוא אלבום פופי ונעים לאוזן, “Waxing Gibbous” זקוק להאזנות מרובות. הוא מורכב ומכיל בתוכו כל כך הרבה רגעים קטנים שלוקח זמן לתפוס את כולם.

למרות שהשם מלקולם מידלטון לא מוכר מדי, האלבום החדש מקבל לא מעט תשומת לב תקשורתית, אולי כי זה אמור להיות אלבום הסולו האחרון שלו לתקופת מה. מידלטון הצהיר שהוא רוצה להתנסות בפרויקטים אחרים בתקופה הקרובה ולחזור לאלבומי סולו בעתיד. חבריו מנבאים שהצעד הבא יהיה להקת מטאל. דווקא רעיון לא רע.

* מלקולם מידלטון, “Waxing Gibbous” (Full Time Hobby)