שמעון השקרן

1. בסיכומה של תוכנית, היה מצחיק. אין אפס. לימור אמנם עדיין לא בשיא, אבל בכל עונה יש את שלב הגישושים. וחוצ מזה, אין אפס שני: לימור היא הדמות הטלוויזיונית הכי מצחיקה שהיתה ויש בשטח. וחוצ מזה, אין אפס שלישי: לימור וארז הם שילוב טוב. החנון הציני והמרושע והסרקזם העממי המתוחכם והמתנשא של לימור מצליחים לספק את הסחורה גם בעידן בו הסאב-טקסט הוא המסר היחיד. ואין אפס רביעי לסיום: לימור נראתה מצוין בשמלה האדומה עם השובל הדו צדדי, וכיף לפרגן לה על האלגנטיות בה חזרה למלונה ממנה היה נדמה שנמלטה בזעקות שבר של "מיציתי, מיציתי".

2. בסיכומה של תוכנית, צריך להזכיר שבעידן בו כל הליין-אפ של הטלוויזיה נראה כמו שכפולים של תצלומים מועתקים על גבי תצלומים משוכפלים, "רק בישראל" קורנת בבדידותה כתוכנית היחידה שדומה רק לעצמה, כמקור האולטימטיבי, הגלופה הקשה לשחזור ושעתוק, ובעיקר, לא צריכה טובות מאף אחד – לא משרדי יחצנות, לא סלבריטאים רפים, לא הארדקור חדשותי ולא אצטלה סאטירית. "רק בישראל" היא תוכנית טלוויזיה טובה, ולמרות השיבוץ המעט נפוח מחשיבות עצמית, היא מחזיקה בקלות שני מעברי פרסומות.

3. בסיכומה של תוכנית, צריך גם להודות ש"הדור החדש" שהודבק לשולי הכותרת נשמע יותר כמו קריצת עין מלגלגת מאשר הצהרה אמיתית בדבר שינוי כיוון ומתיחת פנים, גם אם את חממי ואורלי ויינרמן מחליפים – בינתיים – אלי פיניש (בחיקוי קורע ל"דודו טופז") ודוד ותקווה בפינת חדשות משלהם. המינון הנכון של הפריק-שואו (המלפפון הגדול בעולם – האלגוריה לשטרונגול היתה בנאלית - והאיש שמוציא גרגירי תירס מארובות העיניים) וקטעי ה"כך במקור", ביחד עם העיצוב החדש של האולפן והקומיקסיאדה שנעשתה על חשבון האריאל שרון, הביאו לתוצאה ראויה, אבל בהחלט לא מתיחת פנים של ממש ובטח לא "דור חדש". את הסחורה היתה אמורה לספק לימור חדשה. לסעיף הבא בבקשה.

4. אז זהו, של"רק בישראל" ללא לימור אין כל זכות קיום. היא יכולה להיות תוכנית אחרת (נאמר – "בית המטבחיים של קשת", או "בטריבונה עם שמעון, דוד ותקווה"), אבל לא "רק בישראל". תוכנית פתיחת העונה קיבעה באופן בלתי הפיך את הקורלציה בין דמותה של לימור ובין זכות קיומה של התוכנית עצמה, והפכה אותן לחלקי משוואה המבטלים זה את זה, כמו גם הדגשת ההתניה ההדדית. ארז טל הוא איש טלוויזיה חכם בהחלט, אבל גם הוא יודע שלהעלות "רק בישראל" עם כל מחליפה אלטרנטיבית לא רק שלא יחזיק, אלא גם יהפוך לפארסה ולכישלון. אנשים מצפים לקצף לבן כשהם קונים קרמבו, לא לעגבניות מיובשות. אמינות בפרסום וכאלה. וכאן אנו מגיעים לנקודה הכאובה. יאללה, לסעיף הבא.

5. אז זהו, שהשרלטנות של ארז טל והמניפולציה הצינית שלו שברו שיאים חדשים של (חוצפה?) התנשאות. כל קמפיין ה"מי תחליף את לימור" הפך למנוף הרמת הרייטינג של התוכנית הספציפית הזו. טל ידע, קרוב לוודאי, ולפני זמן רב, שללימור אין כל מחליפה מהסיבה שצוינה בסעיף הקודם. הוא סמך, עם זאת, על נטיית צופי קשת (לשיטתו) לאהדה מרובה לעמדת ה"יורקים עליי? מה פתאום! מדובר בגשמי ברכה". קמפיין טרום העונה שילב את כל הווירטואוזיות של טל, לצד הררי הבוז שהוא רוחש לקהל הצופים שלו. בואו נעשה ספיישל "מי תחליף את לימור". נגרה את דעת הקהל, נפוצץ את תוכניות האקטואליה בטיזרים, אפילו נרתום לשם כך את מהדורת "יומן שישי" ורצינותו העיתונאית של ארהל'ה ברנע, ונביא את מפלס המתח לשיאים חדשים. זה היה מותח כמעט כמו ספיישל המחליפה למירב לוין ב"גלגל המזל". אבל העניין הוא שביסוד כל הקמפיין עמד שקר. ש.ק.ר. אז נכון שאנחנו שותים בצמא כל נוזל צהוב שמוזלף לנו לבית הבליעה, אבל למתוח את כל העניין גם בקטע הפתיחה? להביא את לימור לניגוב פרידה אחרון ושבועת אמונים שהיא גמרה, אחר כך את תקווה, רבקה מיכאלי וגליקמן בקטעים שנראו יותר כמו בדיחות על חשבונם מאשר קידום העניין, זו כבר ציניות מוגזמת. אפילו בתוכנית שעיקר כוחה הוא בציניות וברשעות, אין מקום להייפ כל כך מגלומני, שסופו באנטי קליימקס מאכזב, בסופו של מסך. שמחים על לימור, באמת, אבל לא על חשבון האינטיליגנציה שלנו. ואם יש מי שנהנה (ויש בוודאי רבים) מהשימוש המכוער שנעשה בכל המדיומים כדי לספק סחורה מדומה, אז אחלה. אותי, באופן אישי, זה ביאס. יש לי את הדפקט הזה באישיות: אני אוהב שמתייחסים אליי ברצינות. גם כשהבדיחה על חשבוני. עניין של כבוד בין אדם לחברו, אתם יודעים.



* "רק בישראל" משודרת בערוץ 2 בימי שישי ב-21:00