וינה
בשלהי סתיו 1909 חיו בווינה שבאוסטריה שני אנשים שעתידים היו לשנות את העולם, כל אחד בפני עצמו. כמעט מכל היבט אפשרי היו השניים מה שהמשורר ויליאם ב??ל?ייק היה מתאר "אויבים ברוח". האחד הוא זיגמונד פרויד, יוצר הפסיכואנליזה ומי שלימים יהיה הוגה הדעות הנודע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת במאה העשרים. ב-1909 היה פרויד איש חיוני מאוד בגיל העמידה, בן חמישים ושלוש, ובשיא כוחו. האיש האחר, שרישומו על האנושות יהיה גדול עוד יותר, היה אז צעיר לימים.
הצעיר בא לווינה בתקווה למצוא בה את מזלו כאדריכל וכאמן. הוא התגורר עם ידיד בדירה קטנה ובילה את זמנו בקריאה, בציור, בכתיבה, בחיבור מוזיקה ובחלומות על ניצחונות עתידיים. לאחר מות אמו קיבל הצעיר בירושה סכום כסף קטן וממקור תמיכה זה התקיים בצמצום, אכל מעט ושילם שכר דירה צנוע. הפינוק העיקרי שלו היה האופרה, ובייחוד האופרה של וגנר. הוא ספג אכזבות: פעמיים ניסה להתקבל ללימודים באקדמיה הממלכתית לאמנות ונדחה, והדבר חרה לו מאוד. מאז ומעולם לא היטיב להסתדר עם מורים, והסגל באקדמיה לאמנות לא היה יוצא מן הכלל בעניין זה הם לגלגו על עבודתו ואמרו לו שהוא חסר כישרון אמתי. הצעיר החליט לסגל לעצמו חיי בוהמיין ולהגיע אל פסגת ההצלחה כאדריכל מזהיר, ואולי גם כצייר, כמשורר וכמלחין, על אפו ועל חמתו של הממסד המושחת של אוסטריה.
לפני שיצא לדרכו לווינה התאהב הצעיר באישה ושמה סט?פאני, אישה שראה בטיולי ההליכה שנהג לערוך לעת ערב בעיר הולדתו לינץ. אף על פי שלא החליף אפילו מילה אחת עם סטפאני, הוא שמר לה אמונים . את כל פירות התהילה שעמד לקטוף בעיר הגדולה קיווה להניח לרגליה לאות הוקרה. ובינתיים, אפילו בווינה הד?ק?ד?נטית, השתדל לנהל אורח חיים מוסרי: הוא התרחק מזונות, בעצם התרחק מנשים בכלל, אף שלא מעטות ראו בו גבר מושך. הן נעצו בו מבטים באופרה ושיגרו לו פתקים בהצעה ליחסי עגבים בסתר. אך הצעיר היה נחוש בדעתו לשמור על טוהר "אהבת חייו", כלשונו.
כבר מילדו?תו סבל הצעיר מרגישות מופרזת ונטה להתפרצויות זעם ולהתקפי בכי. הוא אהב בעלי חיים ולא היה מסוגל לשמוע על מעשי התאכזרות בחיות, לא כל שכן לראות בעיניו מעשים כאלה. הוא לא שתה אלכוהול והיה משוכנע שטבק הורס את הבריאות. הוא היה בעיני עצמו הו?מ?ניטר בעל נפש פיוטית. אחת ממשימותיו הגדולות בווינה הייתה לתכנן בית מגורים מרו?וח ומואר למען הפועלים שהתגוררו בשכונות העוני של העיר, אך למעט בני ביתו איש לא ראה את התוכניות.
בינתיים נפרד ממנו ידידו היחיד בווינה וחזר אל ביתו בכפר, ועד ששב הידיד לווינה עקר הצעיר מדירתם המרופטת ולא השאיר בידי בעלת הבית כל כתובת. הוא נעשה אבוד ותועה, עזוב לנפשו, וכספו כמעט אזל. פרק זמן מסוים חי ברחוב ולן בפתחי בתים ועל ספסלי גנים. ייתכן שלעתים נאלץ אפילו לפשוט יד. לבסוף השתכן בבית מחסה לגברים, מוסד כמעט נזירי שנוהל במשטר קפדני. כאן חי עד שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונראה שהפיק הנאה מהפ?שטו?ת והסדר ששלטו במקום. הוא התפרנס מציור גלויות שנמכרו בקיוסקים לאורך הרחוב. הוא הרבה לקרוא, גם אם לא תמיד הבין את מה שקרא, והרצה לפני דיירי הבית. הוא היה נעמד בחדר המנוחה ונושא דברים על היהודים ועל הקומוניסטים ועל שליחותה הנעלה של גרמניה בקרב האומות. לעתים היה אחד מחבריו הדיירים קושר בחשאי את מעילו אל הספסל שישב עליו ואז מציג לו שאלה פוליטית מתגרה. מיד היה הצעיר קופץ על רגליו ומתחיל לפסוע סביב החדר ולנאום בעוד הספסל הקשור אליו מקרקש מאחוריו. אנשים שפגשו אותו פקפקו לעתים בשפיותו. איש לא פילל שאדולף היטלר, שהוא כמובן הצעיר הלה, יהיה אי פעם גורם בעל השפעה בעולם.
**
בימים שהיטלר הצעיר חי בווינה היה זיגמונד פרויד איש במיטב שנותיו. בגיל העמידה היה פרויד גבר חסון שפניו מלאות, גופו דשן כיאה לאזרח בורגני טוב וזקנו החו?ם סבוך ומלכותי ומנומר באפור. הבעת פניו הרגילה שיקפה תערובת של שביעות רצון ושאפתנות גם יחד. היה לו אף נצי ועיניים בהירות רואות-כול. פרויד לא היה רם קומה במיוחד, גובהו לא עלה על מטר ושבעים, ואף על פי כן הייתה לו נוכחות אדירה: הרושם שיצר היה של אדם המוכן להסתער על החיים. בשנות החמישים לחייו נראה פרויד כמצביא איש הרוח, אדם שופע הומור נאור ותרבותי ובעל הכרה עצמית.
בסתיו 1909, בעת שהיטלר חי ברחובות, יצא פרויד מתקופת בידוד ממושכת. בתקופה זו עבר אנליזה עצמית מרוכזת, חיבר והוציא לאור את יצירתו הגדולה הראשונה, פשר החלומות, והתקדם כברת דרך ניכרת בחקר הלא-מודע. הוא כתב עכשיו דרך קבע. הוא האמין שאם מבינים את מהות ה"א?יד" או ה"ס?תמי" ואת יחסיו המסוכסכים עם הנפש המודעת, עניינים רבים בחיי אדם שעד כה נראו סתומים מתבהרים בבת אחת. פרויד גילה אמתו?ת בלתי צפויות לא רק בפירושיו לחלומות, אלא גם בפירושן של בדיחות ושל פליטות פה וקולמוס. היו לו רעיונות מאירי עיניים בנושא האמנות, הדת, מקורות הזהות האנושית ועוד ועוד. כעת, אחרי שנאבק שנים ארוכות לרכוש לו מעמד של כבוד, התכנסו סביבו תלמידים מבריקים וכמה נשים מחוננות. הוא יצר סביבו מעין תנועה.
בצעירותו התוודה פרויד שהוא רוצה להתמודד עם השאלות הכבדות. בסתר לבו שאף להיות מין פילוסוף, כמו דיד?רו, רו?סו?, וו?לט?ר, ולתרום מחשבות מקוריות משלו בעניינים כגון רצון חופשי וגורל, שלטון צודק, אהבה ומוות והחיים הטובים. עכשיו סוף סוף חשב פרויד שהגיע לעמדה המאפשרת לו לעשות זאת. מיפוי הדינמיקה של הלא-מודע העמיד אותו בפתחם של דברים גדולים, שכן נתן בידו הבנה שיש בה אמירה חדשה וכבדת משקל בכל השאלות שהמשיכו והעסיקו את המערב מאז ימי אפלטון. בתום העשור הראשון של המאה העשרים השתוקק פרויד לחיים, ולעוד חיים, בעוצמת רגש שלא גברים רבים בני חמישים ושלוש היו מסוגלים לה.
בסתיו 1909, בעוד היטלר משוטט מבולבל וערירי בחוצות וינה, שב פרויד זה לא כבר מביקור עטור ניצחון בארצות הברית. מלו?וה בתלמידיו הקרובים ק?רל יונג, ש?נדור פ?ר?נצי וארנסט ג'ונס, הוא בילה שבוע בניו יורק בסיורים בעיר ולאחר מכן נסע לוו?רסט?ר שבמסצ'וסטס. שם, באוניברסיטת קל?רק, נשא סדרת הרצאות מהוללת ובקהל שומעיו ישבו בין השאר גדול הפילוסופים והפסיכולוגים באמריקה של אותם ימים, ויליאם ג'יימס, וכן א?מה גולדמן, האינטלקטואלית האנרכיסטית המרשימה, שנוכחה לדעת שהיא מסכימה עם רוב הדברים שהשמיע פרויד. פרויד אפילו זכה לקבל שם תואר של כבוד. בהעלותו את זכר המסע כתב פרויד: "באירופה חשתי עצמי כמנודה, ואילו כאן קיבלוני הדגולים שבציבור כשווה-ערך להם. כשעליתי אל הקתדרה בוורסטר היה הדבר בעיני כהתגשמותו של חלום-בהקיץ אשר לא ייאמן." פרויד חזר מאמריקה בכוחות מחודשים ומחוזק שבעתיים בביטחונו העצמי והיה מוכן ומזומן לגשת לביצוע העבודה שהאמין שתהיה יצירתו הגדולה.
העבודה שבסופו של דבר עשה פרויד אחרי ביקורו באמריקה התקדמה בכיוון בלתי צפוי. במבט כללי, עד 1909 היה פרויד מרותק לדינמיקה של התשוקה. הוא רצה לדעת איך פועל הלא-מודע, מקום משכנה של התשוקה ומקורה, ובמיוחד רצה לדעת איך הלא-מודע משתקף בנוירוזות ובחלומות וביצירות אמנות. זו הייתה התקופה שבה נטה פרויד לראות את שורש התנהגותו של האדם בדחפים ארוטיים ובמידה פחותה גם במניעים תוקפניים. אך במשך הזמן התרכז פרויד יותר ויותר בנושא הסמכו?ת ובאותה ר?שות שהייתה לדידו מרכז הסמכות בנפש האדם, האני העליון.
בתוך שנים אחדות יתחיל פרויד לכתוב סדרה של ספרים ומאמרים שיתמקדו בסמכות שנעשתה לסם רעיל, סמכות שהחמיצה. בעיקר יעסיק אותו נושא העריצות, כולל תאוותו של האדם לכוח ותשוקתו להיות נשלט. בחיבורים כמו הפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, טוטם וטאבו, עתידה של אשליה ומסות רבות אחרות יעלה פרויד הרהורים על הגורמים המביאים בני אדם להיענות לעריצים לא רק לציית להם, אלא אף לכבד אותם ולאהוב אותם. אפשר לומר שבקרוב יתחיל פרויד לחשוב לעומק על האדם שאדולף היטלר הצעיר, שבאותה שנת 1909 היה גם הוא תושב וינה, יצמח להיות, ועל כל העריצים שהלכו בעקבות היטלר במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת .
אילו חלפו היטלר ופרויד זה על פני זה ברחוב בשעת אחר הצהריים באחד מאותם ימים קרים של שלהי סתיו 1909, מה היה כל אחד מהם רואה? פרויד היה רואה בהיטלר אחד מהמוני העם, בטלן פוחח. (פרויד לא דגל בפופוליזם.) ועם זה, קרוב לוודאי שהיה מרחם על המסכן חסר המזל. היטלר מצדו היה רואה בורגני וינאי (הוא תיעב את המעמד הבינוני הגבוה) וקרוב לוודאי שהיה מזהה את פרויד כיהודי. היטלר היה נרתע ונכלם מפאת מעילו הבלוי ונעליו הקרועות. אם הגיע לפת לחם, ייתכן אפילו שהיה פושט את ידו לנדבה. אם פרויד היה נותן או לא ולא מן הנמנע שהיה נותן, כי היה טוב לב מטבעו לא היה הדבר משנה כלל, בין כך ובין כך המפגש היה מותיר את היטלר רותח מזעם.
***
אך עבר זמן והעולם השתנה. כעבור קרוב לשלושה עשורים, ב-1938, הפוחח לשעבר היה לקנצלר גרמניה ולאחד האנשים החזקים בעולם. ב-1933 נבחר האיש שלא בהפיכה (אך בסיוע תחבולות עורמה) לכהונה החשובה ביותר של האומה הגרמנית. עשרים וחמש שנים אחרי פרק חייו הנואש בווינה השיג אדולף היטלר את מעמד השררה שחלם עליו כשהיה מרביץ את נאומיו באוזני קהל קטני האמונה בבית המחסה לגברים.
במלחמת העולם הראשונה מצא היטלר את ייעודו. הוא נעשה רץ בצבא הגרמני ושירת באומץ לב מרשים עד כדי כך שזכה פעמיים בעיטור צלב הברזל. לאחר המלחמה הצטרף למפלגה פוליטית קטנה במינכן, שבראשיתה לא היו בה אלא קומץ חברים, והפך אותה לגוש גדול ואדיר כוח. ב-1923 עשה ניסיון הפיכה, אך נכשל ונידון למאסר. בתקופת מאסרו כתב את מיין קאמפף ("מאבקי") ובו תיאר את עברו והתווה את תוכניתו לעתידה של גרמניה. אחר כך באו עשר שנים של עבודה קשה וחריצות מעוררת התפעלות, שנים של תעמולה, נאומים, תגרות רחוב, כתיבה, יצירת בריתות ופירוק בריתות, ובסופן היה אדולף היטלר ראש וראשון לגרמניה. אך ב-1938 התאווה אדולף היטלר לדבר אחד מעל לכול הוא התאווה לאוסטריה.
בקרוב יחזור היטלר לווינה, העיר שהשביעה אותו מרורים והשפלות, ואולם הפעם לא יבוא עם מחברת רישום וכמה פרוטות עלובות בכיסו. הפעם יגיע מגו?ב??ה באלפי חייליו. בעמוד הראשון של מיין קאמפף הכריז היטלר שאוסטריה חייבת להיות חלק מהאומה הגרמנית, ועכשיו כשהשלטון היה בידו הוא היה נחוש בדעתו להגשים את ההבטחה. גם כשכבר היה בגיל העמידה, אחרי שנעשה לקנצלר, לא חדל היטלר מלהזכיר את השנים הקשות שעברו עליו בווינה ותמיד ציין שהן היו שנות חייו הגרועות ביותר. הוא אמר שבא לעיר הגדולה כילד של אימא ו?וינה הקשיחה את לבו. לעתים התלוצץ עם מקורביו ודיבר על הסיפוק שהיה חש אילו רק היה יכול להרוס את העיר עד היסוד ולבנות אותה מבראשית.
אותו חורף של 1938 המתינו להיטלר בווינה זיגמונד פרויד, זקן וחולה אנושות, ועוד מאה שבעים וחמישה אלף מאויבי הגזע. הנאצים שנאו את פרויד בלהט שהיה שמור לו במיוחד. כאשר ב-1933 שרפו את ספריו בעצרות ההמונים שכינסו הנאצים בכיכרות הערים בגרמניה, קרא הקצין האחראי את כתב הרשעתו: "נגד האדרת חיי היצר ההורסים את הנפש," זעק, "למען אצילותה של נפש האדם! אני משליך את כתבי זיגמונד פרויד ללהבות." פרויד, כששמע את החדשות על שרפת הספרים, העיר: "איזו התקדמות. בימי הביניים היו שורפים אותי. כיום הם מסתפקים בשרפת ספר?י." בינתיים חלפו חמש שנים וייתכן מאוד שהנאצים שהתכוננו לפלוש לאוסטריה והנאצים שחיו בה והיו רבים כאלה לא יסתפקו עוד בשרפת ספרים בלבד.
זיגמונד פרויד לא היה מוכן למלחמות מכל סוג שהוא. הוא היה בן שמונים ואחת ונראה קטן עוד יותר מקומתו הממוצעת. הוא היה כפוף ושברירי ושדוף כעלה נידף. זקנו הלבין כולו והיה גזוז קצר עד עור לחייו; הוא הרכיב משקפיים אובליים בעלי מסגרת שחורה ששיוו לו ארשת ינשופית. עור פניו, חיוור וחולני ועדין כנייר אורז, נמתח עד דק על עצמותיו. הוא לא היה מסוגל עוד לדבר בתוקף ובבהירות כבימיו הטובים בגלל התותבת שהושתלה בלסתו במקום השיניים והעצם, שנכרתו מפיו בשורה אינסופית של ניתוחים שנועדו לרפאו ממחלת הסרטן. עיניו, והעידו על כך כל אלו שהכירו אותו באותם ימים, עדיין היו אותן עיניים עזות מבע. בעיניים אלו נעץ פרויד את מבטו החודר בדברים, אך בעיקר נקב אותם עד צדם האחר. בסיכומו של דבר, נוכחותו הייתה מבהילה: ב-1938, בגיל שיבה, נראה פרויד כגרסת אגדות אפלה של המוות בכבודו ובעצמו.
תוקפנותו של אדולף היטלר כלפי אוסטריה והדרמה שליוותה את השנתיים האחרונות לחייו של זיגמונד פרויד החלה כשקרא היטלר את קו?רט פון שו?ש?ניג, הקנצלר של אוסטריה, למעונו שבב??ר?כ?ט?ס?ג?אד?ן. (הפוחח לשעבר היה עכשיו לאיש שמנהיגי אומות רוקדים לפי חלילו.) שושניג, אדם מופנם ולמדני שחבש משקפיים חסרי מסגרת ועישן כקטר, עמד חסר אונים מול הפיהרר. היטלר הציג אולטימטומים. הוא דרש שאוסטריה תכריז על המפלגה הנאצית כעל מפלגה חוקית; הוא דרש לצרף את הנאצים לממשלה; הוא דרש חתימת הסכם צבאי בין שתי האומות. והוא דרש שאוסטריה תקיים משאל עם כדי שאזרחיה יוכלו להצביע בעד איחוד עם האומה הגרמנית הגדולה. שושניג, עצבני ומשווע לסיגריה אך יודע שאסור בשום אופן לעשן בנוכחות הפיהרר, לא בא לגרמניה בציפייה לפגישה קלה. (לפני צאתו לדרך העיר שהיה טוב אילו לקח אתו פסיכיאטר כדי שיעזור לו להתמודד עם היטלר.) ואף על פי כן נדהם מהדברים ששמעו אוזניו.
"אתה הרי לא מאמין שתוכל לעצור אותי או לעכב אותי אפילו לחצי שעה, כן?" שאל הפיהרר. "אולי תתעורר בוקר אחד בווינה ותמצא אותנו שם, ממש כמו סערת אביב. ואז תראה משהו. אני הייתי מאוד רוצה להציל את אוסטריה מגורל כזה, משום שפעולה כזאת פירושה שפיכות דמים."
זה זמן מה דגרה שאלת אוסטריה במוחו של היטלר והיו לו דברים רבים להבהיר לשושניג. "כל ההיסטוריה של אוסטריה," אמר היטלר לקנצלר במהלך הפגישה, "היא שרשרת רצופה של בגידה באומה. ככה היה בעבר, והמצב לא השתפר גם כיום." שושניג היה עצבני כל כך עד ששכח להזכיר להיטלר שהוא עצמו יליד אוסטריה. הפיהרר המשיך בדבריו וכעסו הלך והתעצם: "ואני יכול לומר לך כבר עכשיו, הר שושניג, שאני נחוש בדעתי לשים לזה קץ אחת ולתמיד. הרייך הגרמני הוא אחת המעצמות הגדולות, ואף אחד לא יפצה פה אם הרייך יחליט להסדיר את בעיות הגבול שלו."
"יש לי שליחות היסטורית," אמר היטלר, "ואני אמלא את שליחותי משום שההשגחה העליונה הועידה אותי לעשות את הדבר הזה. אני מאמין בכל לבי בשליחות הזאת. היא כל חיי... הבט סביבך בגרמניה כיום, הר שושניג, ותראה שיש בה רק רצון אחד." היטלר אמר לקנצלר האוסטרי שהניצחון מובטח לו. "אני השגתי את ההישג הגדול ביותר בתולדות גרמניה, גדול יותר מהישגו כל גרמני אחר." כשאמר שושניג להיטלר שצרפת ואנגליה לא יעמדו מנגד ויסכימו שיבלע את אוסטריה, הפיהרר צחק.
בעשור השנים החולף הספיק היטלר לגבש את שלטונו על העם הגרמני; הוא חיסל את אויבי המפלגה במבצע טיהור מהיר ורווי דמים שכונה "ליל הסכינים הארוכות" (כששמע פרויד את החדשות על מבצע הטיהור איחל לנאצים שיחסלו איש את רעהו עד האחרון שבהם: זו רק המנה הראשונה, אמר, איפה המנה העיקרית?); הוא רכש את ידידותו של מוסוליני, המנהיג הלאומי היחיד שכיבד; והוא השתכנע סופית שהמדינות הדמוקרטיות חלשות, פוסחות על שתי הסעיפים ולא יסתכנו ביציאה למלחמה נגדו. עכשיו היה יכול לשאת את מבטו אל העולם הגדול בתחושה שכל האפשרויות פתוחות בפניו. היטלר, בגיל העמידה ועוד כוחו במותניו, מימיו לא הרגיש חזק כל כך ובטוח כל כך בייעודו.