סמי פרו

באלבום החדש של סמי בירנבך עם הצמד The Penelope(s) נמצאים שירים עם גלגלים משומנים. כשהמאזין מתחיל לנסוע עליהם, הזמן, כמו שאהוד בנאי כתב פעם על דוד ושאול, זורם לו לאחור. זה קורה בשירים הטובים ביותר באלבום, אלו שמשתמשים בקול העצום של בירנבך ובעריכה הנבונה של וינסנט טרמל ואקסל בסקיאט, שיודעים באיזה עשור הקול של סולן מינימל קומפקט היה הכי אפקטיבי.

זו לא תכונה חיובית, לנסוע אחורה עם מוזיקה חדשה. במיוחד בתנאים האינטנסיביים של מה שהילדים אוהבים. אבל לכל מאזין, קפדן ככל שיהיה, ישנן נקודות החולשה, שממיסות לפרקים את הצורך להוציא לשון לבינוניות ולטבוע בגיטרות של "Stuck in Lala Land". אחר כך ליפול עמוק עם בירנבך, נביא הזעם שהתרכך לתוך ההכרה בפועלו, והפיכתו לדמות מרתקת שמומלץ לכל היפסטר להחזיק תקליטים שלו באוסף. להמשיך משם לדואט המבריק בינו למלכה שפיגל ("Saved"), שהוא גם סוף סוף גם טקסט בולט של בירנבך באלבום שאין בו "My Will" וגם לא "Deadly Weapons". "Saved" מייצג את הצד המוצלח יותר של בירנבך 2009, שדומה יותר ל- "Dedicated" המרגש של מינימל מאשר להמנוני הפוסט-פאנק של ההרכב. שיר בהילוך איטי יחסית, עם גיטרות חורקות עם מקצב תופים מונוטוני, קירות סאונד ועליהם שירה משותפת של שפיגל ובירנבך.

הקצב הזה של בירנבך עדיף על הקטעים מוכווני הרחבה שבירנבך והפנופל(ס) ייצרו בכוח, כמו הגרסה המחודשת והמיותרת של "Static Dancing" (טיפ: אחרי שאינפקטד מאשרום נוגעים בשיר, זה הזמן לעזוב אותו) או הסיום המסרס של "ג'ואי סנטאיגו", קטע אינסטרומנטלי ,שדווקא נבנה נהדר עד לפינאלה, שתופסת מרובה ולכן לא תופסת בכלל.

סמי בירנבך - להבדיל מהרבה גיבורים של תקופה שחוותה את שיא הקאמבק שלה בשנת 2002 בערך - הגיע אמנן באיחור, אבל התלבש נכון ולא בייש פירמה שקרויה בחלקה על שם המהומות שחולל. הוא הוציא אלבום לא רע, אפילו מצוין לפרקים, תוך שהוא נותן באמת את כל מה שיש לו נכון לרוח התקופה והזמן. הוא מבצע דמו שלא שוחרר מעולם בשם "Don’t Lose It" שכתב יחד עם פורטיס וסחרוף והתחושה הנעימה שגוררים איתם שלושת השמות האלו מתפשטת בגוף, לתוך חיוך ילדותי שתוהה – אם ככה נשמע בירנבך בלי שניים מהיוצרים שהוציאו ממנו את הטוב ביותר, אולי שירים חדשים של מינימל קומפקט ייקחו את גלגלי הקסם של בירנבך גם קדימה.