יומני כרונוסלביה

בפרקים הקודמים מצאתי תיבת עץ בעליית הגג שלי, שבתוכה צרור ניירות. הנייר הראשון היה מכתב שנכתב במדינת כרונוסלביה, ובעקבותיו גיליתי שאגדת הילדים על "גדול האף מהקרפטים" עלולה להתברר כמציאותית מאד.

התעוררתי מוקדם וראשי היה סחרחר ומלא רעיונות. הידיעה על הקשר הכרונוסלבי שלי לא נתנה לי מנוח, והחלטתי לברר את העניין הזה אחת ולתמיד. ידעתי מיד לאן עלי לפנות. נכנסתי אל המכונית שלי. יש בינינו יחסים שמעבר לאדם אל כלי רכבו, מדובר באהבה נכזבת כמעט. שלה כלפי, הכוונה. כאישה מוזנחת המחפשת מעט תשומת לב ויחס חם, מנסה מכוניתי היקרה להסב את התעניינותי אליה מפעם לפעם. פעם היא משביתה את ראש המנוע, פעם את הקלאץ', כל מה שיגרום לי להתייחס אליה ביתר תשומת לב. לולא הייתי נאמן באופיי, ושמרן מעט, ובעיקר, חסר אמצעים לחלוטין, הייתי מחליפה כבר מזמן באישה, זאת אומרת בדגם, עצמאי יותר. כזה שמקבל את דמי המזונות שלו פעם בחודש, ויותר אינך שומע ממנו, והוא מניח לך לרכוב עליו כאוות נפשך מבלי להשמיע ציוץ (מלבד, אולי, נהמות הנאה של מנוע נאנק תחת רגלי הלוחצת על הדוושה).

שלא כמוני, התגורר אבי, אלכסנדר סופרמולר, מחוץ לעיר, בבית לבנים אדומות ונאות בפרוור מרוחק ושקט. הוא הקיף עצמו בשקט גדול מאד, מדשאות רחבות ידיים וכלב זאב אימתני שהיה מהלך מעגלים מעגלים כשומר מיומן, ונובח לעומת כל מי שהעז לחדור לחלקת הקבר שלו. זה זמן רב שלא דיברתי עם אבי. שנינו היינו עסוקים מדי, תירצתי לי בליבי, אך האמת היתה ששנינו היינו עקשנים מדי. מאז מות אביו, סבי, הלך אבי והתרחק ממשפחתו, וממני. הוא עזב את ביתנו כחצי שנה אחר כך, ועבר להתגורר בביתו הנוכחי. עברו מאז יותר מעשר שנים, ואני ביקרתי אותו בתדירות הולכת ופוחתת.

הגעתי אל הבית, מרחק שעתיים נסיעה ממרכז המטרופולין, ביתי. החניתי את המכונית במקום מרוחק יחסית, והמשכתי להתקדם ברגל, כדי שהכלב הארור יזהה את ריחי מרחוק, ולא יציק לי יותר מדי. ברונו, זה היה שמו של הכלב, כנראה היה בחלק המרוחק של הפטרול שלו, כי רק כשהייתי קרוב מאד לבית, בטוח כי כבר לא אזכה בתענוג של נביחה מעורבת בליקוק נשכני, קפץ עלי פתאום ונאלצתי להסוות בעיטה קלה בצלעותיו בקריאות רמות "ברונו! כלב טוב! כלב טוב!" אבי התבונן במתרחש מחלון במטבח שלו, ובחיוך נעים הזמין אותי להיכנס לביתו.

אבי קידם אותי בברכה ובכוס מיץ שסחט, כי השמש היתה קופחת מעל ביתו מחוסר ערפיח מגן. ביתו היה נעים מבפנים כשם שהיה אפרורי מבחוץ. ארונות עץ אדום השתלבו היטב ברצפת פרקט חומה ובשולחן אכילה כבד וביתי. בצלים משחימים ועגבניות בשלות על אדן החלון הוכיחו כי הוא לא שכח את מלאכת הכנת האוכל, שכה היה אמון עליה עוד בקטנותי.

"מיד אתפנה אליך," אמר ונעלם במרחבי הבית. ניצלתי את ההזדמנות כדי לסייר מעט בביתו, שלא הספקתי להכיר כפי שהייתי רוצה. בכניסה למסדרון נחו עיניי על תמונת שמן ישנה שזכרתי מילדותי – פורטרט של אדם משופם במדי צבא מהודרים וכובע גנדרני. התמונה נראתה ישנה מאד.

הוא חזר וסימן לי לשבת ליד שולחן המטבח עשוי העץ, שסימני סכיני חרצו אותו במשך השנים. הוא התיישב מולי. סיימתי לשתות את המיץ והנחתי אותה בין ידיי, משחק בה באדישות בעודי מתבונן סביב. עיניי נחו על עיניו. הוא הסתכל בחשש על הכוס המטיילת לה הלוך ושוב בין אצבעותיי ומאיימת להתנפץ לאלפי רסיסים על הרצפה הנקייה. הבנתי את הרמז, והנחתי אותה לנפשה.

הוצאתי מתיקי את מכתבו של ליאופולד לסופי ופרשתי אותו על השולחן מול אבי.
"מצאתי את זה בעליית הגג שלי," אמרתי לו. "מה אתה יודע על זה?"
כשראה אבי את המכתב הניח את מרפקיו על השולחן ואחז את ראשו בין כפות ידיו בייאוש.
"חשבתי שכבר נפטרנו מהצרה הזאת," אמר בלחש, והסתכל עלי בעיניים גדולות, שואלות.
לא ידעתי מה להגיד, התשובות היו אצלו, מן הסתם.

"בוא איתי," אמר. "יש לי משהו להראות לך." והוא קם והוביל אותי לחדר השינה. עברנו על פני המסדרון, ואז התגלתה לי תמונת השמן מקרוב. עמדתי מופתע לרגע והסתכלתי על איש הצבא המסודר שעמד גאה במה שהיה כנראה משרד או חדר מלחמה. העפתי מבט לעבר אבי, שכבר הספיק להתקדם ולא ראה אותי. נותר בי עוד ספק קל. שלחתי שתי ידיים אל התמונה, והסתרתי באמצעותן את הכובע ואת השפם, וכעת, גם הספק האחרון נעלם. האיש היה דומה לאבי כשתי טיפות מים.