שנאת הפרט

רק אמש נכנס לחיינו הביטוי הזה, "פשע שנאה", וכבר הוא נראה כל כך מוכר, כאילו היה כאן תמיד. אותו אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אחיו הבכורים - הרצח על רקע לאומני, על רקע פלילי, על רקע כבוד המשפחה, על רקע אובדן שפיות – הם חלק אינטגרלי מחיינו. איך זה שדווקא הפשע שכל כך מתאים לנו לא תפס עד עכשיו?

אולי זה היה פשוט עניין של טיימינג. סחתיין לרוצח המתועב: אין זמן הולם יותר לפשע מסוג זה מאשר הקיץ (מגבר שנאה ידוע) האחרון של העשור שבו שנאה הפכה כאן לצעקה האחרונה. זה לא שפעם לא שנאנו: הפרסום המחודש של "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, ספר שרווי באנשים שמתמחים בשנאת האחר, מזכיר לנו שזרע הפורענות לא נטמן בשנים האחרונות. אלא שעד לאחרונה היתה השנאה תכונה שיש להתבייש בה, שיש להוקיע אותה, שיש לנסות להחביא עמוק בארון. כלי התקשורת, הידועים בנטייתם לצדקנות, היו מופתעים ממנה כל פעם מחדש, ותוהים דרך קבע מה קרה לערכים היהודיים המוכרים של ערבות הדדית ועזרה לזולת. לא עוד. בעשור האחרון, בחסות האינתיפאדה השנייה וצחנת הטוקבקים – שני אירועים היסטוריים שצמחו לאסוננו בצוותא – ישראל הפכה למדינה שונאת כל כך, שאינה מצליחה להבין כיצד אדם אינו שונא. למעשה, היא שונאת את מי שלא שונא.

מרבית הישראלים אינם רואים באיבתם העזה לאחר ולשונה שנאה, כי אם התפכחות והתנערות מתמימות מסוכנת. מובן שהם מרמים את עצמם, אך קשה להאשים אותם. כשהשונאים מביטים מסביב, הם נוכחים לדעת שהמקומות הכי אפלים בנשמה שלהם לגיטימיים לחלוטין, ולא רק בשוליים אלא עמוק בלב המיינסטרים. ערבים? הם רוצים להרוג את כולנו. פליטים? הם רוצים לתפוס את מקום העבודה שלנו. ומי שעוזר לפליטים? צריך להכניס אותו לכלא, כך חושבים אפילו בבית המחוקקים. לאונרד כהן? הזבל הזה, היהודון, תורם את כל הכנסות ההופעה שלו לארגון שלום. במדינות אחרות – מתוקנות, סובלניות, אולי פחות לחות – הצעד הזה היה נחשב אצילי. כאן, לעומת זאת, הוא נחשב סייען לחמאס. בטח הוא גם נותן בסתר לשוברים שתיקה, אם הוא יצליח להשיג אותם לפני שמישהו ששמע "המילה האחרונה" ישבור להם העצמות.

לכאורה, גורלם של ההומואים והלסביות אמור להיות שונה. די במבט אחד בפאנל השופטים של תוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית בארץ כדי להבין עד כמה רחוקים הימים שבהם אנשים נרדפו על ידי החוק בשל נטיותיהם המיניות. אלא שהאיבה להומואים לא נעלמה, והיא מבעבעת תמיד מתחת לפני השטח, מוכנה להתפרצות. כשחבר כנסת או איש ציבור מתגולל על הקהילה ההומו-לסבית, הרפש בסך הכל משתלב בצינור הביוב של הציבוריות הישראלית, נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה. אתם אולי אדישים, אבל מאות אלפים מהנהנים בהסכמה, ובהם הגולש "כתום עולה". שנאה היא עניין שאי אפשר לתחום לקבוצה אחת, למחנה אחד. כולם חוטפים את הרסיסים.

חשוב להבהיר שנסיבות הרצח במרכז הנוער הגאה עדיין אינן ברורות. אלא שגם אם יתברר לבסוף שאין מדובר בפשע שנאה, הבוקר מסתובבת ברחובות ישראל עוד קבוצה כשהיא מאויימת עוד יותר מאשר בעבר. כשנטיותיה, תפיסותיה או דעותיה עלולות להביא לפגיעה בה. ברוכים הבאים למועדון, שאולי יש לכנות אותו "שומרים שתיקה". עיקרון היסוד: רק לא לומר מילה. לא להיחשף כאדם שונה, וליתר דיוק כאדם שאינו שונא. היינו שמחים לסיים באופטימיות ולקרוא לכם לצאת לרחוב ולהיאבק על דעותיכם, אבל אנחנו לא עד כדי כך תמימים. יש בהם שנאה, והיא תנצח.