"האם אתם מאמינים בנסים? כן!", הוא אחד המשפטים המפורסמים ביותר שנאמרו במאה העשרים באמריקה. משפט זה נשאג מגרונו של שדר הספורט אל מייקלס, לאחר ניצחונה של נבחרת ההוקי-קרח של ארצות הברית על הפייבוריטית הברורה, ברית המועצות, באולימפיאדת החורף 1980. מאז, משמשת השאלה-תשובה הזו אנשים רבים שהאמונה בצדקת דרכם עזרה להם לצאת מסיטואציות קשות אל האור. על בסיס הביטוי השגור הזה כתב בן שרווד את "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד" (בתרגום משובח של יותם בן יואב).
כבר לפי ההיפוך הכרונולוגי בשם הספר (שיעובד בקרוב מאוד לסרט), ניתן להבין שלא מדובר ברומן בעל עלילה שגרתית, כשסיפור המסגרת מובא מפיו של כבאי ופרמדיק שנספה בשריפה וכבר מזמן אינו בין החיים. בספטמבר 1991 לוקח צ'רלי סנט קלאוד, נער פוחז וכוכב בייסבול צעיר בעיירה מרבלהד בצפון מדינת מסצ'וסטס, את אחיו הצעיר סם ואת כלבם אוסקר, לראות משחק של קבוצת בוסטון רד סוקס. לשם כך הוא "שואל" את מכוניתה של שכנתו. בדרך חזרה הביתה לא נזהר צ'רלי, ומתנגש על הגשר בנהג משאית שיכור. סם נהרג במקום, דומה שצ'רלי עומד להצטרף אליו בעולם שכולו טוב, אולם הכבאי פלוריו פרנטה מצליח להחיותו. במהלך 13 השנים שחלפו מאז האירוע הופך צ'רלי למנהל בית הקברות במרבלהד, ומפתח תכונה מיוחדת: תקשורת עם המתים. הוא מקפיד להתייחד עם רוחו של סם בכל פעם שיורדת השקיעה, עד שלמשוואה נכנסת טס קרול, שייטת מפרש שאפתנית שמפרה את האיזון בין צ'רלי לבין אחיו, בינה לבין עצמה, בין העבר לבין העתיד ובין היכולת להמשיך לרצון לוותר.
פנטזיה מסוג אחר
שרווד לא מייצר נוסחאות פראפסיכולוגיות חדשות. רוחות רפאים בעלות הילה זוהרת, דמויות שמתפוגגות ובאות לסירוגין ודילוג בין עולם החיים לעולם המוות, כל אלה הם מוטיבים שנטחנו עד דק בסיפורת ובקולנוע לאורך השנים. למעשה, מבנה הרומן מאוד מזכיר לעתים פרק בסדרת המופת "אזור הדמדומים" שיצר רוד סרלינג כבר לפני חמישים שנה. אולם שרווד מודע לכך שכדי להצביע על חידוש הוא צריך לשלב בין המיסטיות הקדומה שנעה סביב החוף הצפוני של מסצ'וסטס בכלל ומרבלהד (שכנתה של עיר המכשפות המפורסמת סיילם) בפרט, לבין רוח התקופה העכשווית שבה מסופר הסיפור (1991-2004), לכן, הוא מקפיד להדגיש לקורא את רלוונטיות העלילה באמצעות שימוש מוגבר באייקונים ספורטיביים ותרבותיים עכשוויים המזוהים עם ניו אינגלנד.
וכך, למרות השימוש בשבלונות מוכרות, "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד" הוא ספר שכן מצליח לחדש. הוא עושה זאת בעזרת מספר מאפיינים פחות מוכרים, כמו משחק הזמנים הסבוך והמבלבל שהוא יוצר ובאמצעות המסר הדיאלקטי שהוא מעביר: מצד אחד, לעולם לא לוותר על הזכות לחיות או להחיות גם כשהכל נראה אבוד, לא רק משום שזה בריא יותר לנפש, אלא כי אמונה (דתית, אבל לא בהכרח), היא מהות חייו של כל אדם. מצד שני, כשהמוות הוא כבר עובדה ידועה ומוגמרת, צריך לדעת להרפות מתחושת האבדון ובעיקר מרגשות האשם. הפרידה הזו חשובה לא רק לנו, אלא לאהובינו המתים, שסובלים מחיבוק הדב הזה אפילו אחרי שהלכו לעולמם. השאלה המרכזית היא מתי הופך המוות לודאי, שאלה ששרווד נהנה לא לענות עליה, ובזכות הילת המסתורין שהיא מייצרת מעצים את העלילה. המתים, שאולי בעצם חיים, נמצאים בינינו כל הזמן. צריך רק לזהות את הסימנים.
"מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד" הוא פנטזיה מסוג אחר. למרות שהוא עוטה על עצמו את גלימת המוות מתחילתו עד סופו, לא מדובר בספר קודר ואפל ובוודאי לא בעלילה שמובילה לסיום פסימי. למעשה, ניתן אפילו "להאשים" את שרווד ביצירתה של אמריקנה מתקתקה כמו פנקייק גדוש בסירופ מייפל, אבל בשורה התחתונה מדובר בספר מהנה ושוטף, שמעניק פרספקטיבה חדשה להתמודדות עם השכול.