"להתאהב בסנט מרטין"

אחוזת ואי?יט שכנה על ראש גבעה מושלגת כמו כתר מלכותי. מגדלי האבן הגותיים שלה התנשאו השמימה וחלונות הוויטראז' שלה התנוצצו כמו יהלומים.

במרחק של כקילומטר וחצי משם נע לאטו טור של לימוזינות ומכוניות יוקרה לעבר שומר במדים שהוצב ליד שערי הכניסה לאחוזה. השומר השווה את שמות יושביה של כל מכונית שהגיעה אליו לרשימה שבידו ואחר כך הורה לנהג בנימוס, "אני מצטער, בגלל השלג מר ואייט לא רוצה שמכוניות יחנו הערב בתחומי הבית."

אם מאחורי ההגה ישב הנהג של האורח, א?פשר לו השומר לעבור בשערים ולהביא את הנוסעים עד הבית לפני שהסתובב ויצא לחנו?ת ולהמתין בשולי הכביש הראשי.

אם בעל הרכב הוא שישב מאחורי ההגה, הצביע השומר על טור של מכוניות ר?יינג' רו?ב?ר שחורות מבריקות שהוחנו במעלה הגבעה ועשן מסתלסל קלות מצינורות הפליטה שלהם. "התקדמו בבקשה והשאירו את המכונית בידי הדייל," הורה השומר. "יסיעו אתכם אל הבית."

אולם כל האורחים גילו במהרה כי התהליך לא פשוט או נוח כפי שהוא נשמע. אמנם הרבה דיילים וריינג' רוברים פנויים נראו ממתינים שם, אך ערמות גדולות של שלג נערמו לצדי הדרך, והמכוניות שחנו לאורכה פלשו לכביש המתפתל שהוביל אל האחוזה והצרו אותו בכמה מקומות במידה שלא אפשרה מעבר. גלגלי השיירה האטית ערבלו שלג בתולי שהצטבר לשכבה של כעשרה סנטימטרים והפכו אותו לרפש סמיך.

התהליך היה מייגע ומרגיז לכולם... לכולם פרט לחוקרי המשטרה צ'ילדר?ס ומ?קניל שישבו במכונית שברולט משטרתית לא מסומנת בכביש גישה אחר במרחק של כמאה וארבעים מטרים מהכניסה לאחוזת ואייט. שני השוטרים היו חלק מצוות שנבחר בקפידה כדי לעקוב אחרי מ?יט?ש?ל ואייט עשרים וארבע שעות ביממה.

בשעה שמונה בערב עקבו אחריו לאחוזתו של ס?ס?יל ואייט, שם עקף מיטשל ואייט את השומר שנופף לו לעצור, פנה לתוך כביש הגישה הפרטי ונעלם מהעין. מרגע שוואייט נעלם, לא נותר לצ'ילדרס ולמקניל אלא לחנות ולתעד את האנשים שהתרועע איתם. צ'ילדרס צפה במתרחש במשקפת לראיית לילה ודקלם את מספרי הרישוי ואת פירורי המידע באוזני מקניל, וזה רשם אותם בפנקס.

"מתחרה חדש מתקרב אל קו הזינוק," מלמל צ'ילדרס כשעוד זוג פנסים קדמיים הגיע אל השומר שעמד בשער. הוא הקריא בקול את פרטי לוחית הרישוי; אחר כך תיאר את המכונית ואת הנהג. "מרצדס לבנה איי?אם?ג'י, שנת ייצור נוכחית, או אולי משנה שעברה. הנהג הוא זכר לבן בראשית שנות השישים, והנוסעת נקבה לבנה, ראשית שנות השלושים, והיא מכורבלת אל המאהב הקשיש שלה שמחייך."

מקניל לא ענה, וצ'ילדרס העיף בו מבט ונוכח שתשומת לבו של מקניל ממוקדת בזוג פנסים קדמיים אחר שיורד באטיות מימין הגבעה. "בטח מישהו שגר פה למעלה," העיר צ'ילדרס. "והוא לא רק עשיר אלא גם סקרן," הוסיף כשמכונית הלינקולן ט?או?ן ק?אר השחורה נעצרה ופנסיה כבו ממש בפתח כביש הגישה שבו חנו.
אחת הדלתות האחוריות של הלינקולן נפתחה, וגבר כבן ארבעים לבוש מעיל כהה יצא מתוכה. צ'ילדרס פתח את החלון שלו כדי לתרץ את נוכחותם, אבל כשהגבר נעצר, הוציא מכיסו טלפון נייד והצמיד אותו אל אוזנו, צ'ילדרס זיהה אותו. "זה ג?ר?יי א?ל?יו?ט. מה הוא עושה פה?"

"הוא גר בסביבה. אולי הוא מוזמן למסיבה."

"או אולי הוא רוצה לעזור לנו," התבדח צ'ילדרס. אבל נימה של הערצה התגנבה לקולו. אחרי שנה אחת בלבד במשרד פרקליט מחוז קו?ק היה גריי אליוט לגיבורם של השוטרים. פרקליט מבריק שלא חשש להתמודד עם תיקים קשים ומסוכנים. העובדה שהוא היה גם אדם עשיר, איש החברה הגבוהה, שהעדיף להקדיש את חייו לשירות הציבור במקום לרדוף אחר עושר גדול יותר, רק הוסיפה לתדמיתו ההרואית.

מקניל חיבב אותו מכל הסיבות האלה, ובעצם מקניל תמיד חיבב את גריי — גם כשהיה נער פוחז ומקניל עצר אותו כמה פעמים בגין עבירות קלות.

אליוט סיים את שיחת הטלפון שלו, ניגש אל מכוניתם, רכן והציץ פנימה. "אתה בטח צ'ילדרס," אמר כברכת שלום, ואחר כך הסיט את תשומת לבו אל מקניל. "אני רוצה להחליף איתך מילה, מק."
מקניל יצא והצטרף אל גריי מאחורי המכונית. הרוח גוועה, וצינור הפליטה של המכונית פלט אוויר חם לעבר רגליהם. "ביקשתי שיספחו אותך לחקירה הזאת," אמר למקניל, "מאחר שעמדת בראש החקירה בעניין ההיעלמות של ויליאם ואייט, ואתה מכיר את כל הנפשות הפועלות."

"לא את כולן," קטע מק, שלא הצליח לרסן את סקרנותו. "עד היום לא שמעתי על מיטשל ואייט. מיהו לעזאזל, ולמה אנחנו עוקבים אחריו?"

"הוא אחיו למחצה של ויליאם ואייט, ואני חושב שהוא אחראי להיעלמות של ויליאם."

"אחיו למחצה?" חזר מקניל, ומצחו נחרץ תלמים של ספקנות. "כשוויליאם נעלם תשאלתי את כל בני המשפחה ואת כל החברים שלו. אף אחד לא הזכיר אח למחצה. למעשה, כשדיברתי עם ססיל ואייט הזקן, הוא אמר לי כמה פעמים כמה חשוב למצוא את נכדו היחיד ולהחזיר את ויליאם הביתה לאשתו והילד."
"הזקן היהיר והערמומי הטעה אותך בכוונה כי לא היה מוכן להודות שיש לו נכד שבו לא הכיר מעולם. אני מכיר את בני משפחת ואייט כל חיי, וגם אני לא ידעתי שלוויליאם יש אח למחצה. האמת היא שגם ויליאם לא ידע עד יוני האחרון.
"לפי מה שנודע לי בזמן האחרון, לאביו של ויליאם, אדוארד, היתה פרשיית אהבים עם המזכירה שלו כשוויליאם היה בן שנתיים ואמו גססה מסרטן. המזכירה נכנסה להיריון ואמו של ויליאם מתה כעבור כמה חודשים. כשהמזכירה לחצה על אדוארד להתחתן איתה כפי שהבטיח, הוא התחמק, ואחר כך הכחיש שהתינוק שלו. היא רצתה להתנקם בו ואיימה להדליף את הסיפור המלוכלך לטריביון."

הטלפון הנייד של אליוט צלצל, והוא השתהה לרגע כדי להעיף מבט ולראות מי מתקשר. הוא התעלם מהשיחה והמשיך. "באותה תקופה היו לססיל תוכניות פוליטיות גדולות בשביל אדוארד, ושערורייה היתה הורסת אותן. חתונה עם 'פרוצה קטנה' לא באה בחשבון. ססיל ניסה לשחד אותה כדי לקנות את שתיקתה, אך היא התעקשה על זכותו של הילד שלה ללגיטימיות, על כך שיישא את השם ואייט ויגדל כבן למשפחת ואייט. היא שכרה עורך דין, ובסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכם: אדוארד יתחתן איתה זמן קצר לפני הלידה, ויתגרש ממנה מיד לאחריה. היא תוותר על כל זכויותיה על התינוק ותעניק לססיל משמורת בלעדית. ואילו ססיל התחייב לדאוג לכך שהילד יגדל עם 'כל היתרונות הנובעים מכספה של המשפחה ומקשריה', לרבות החינוך הטוב ביותר, נסיעות לחו"ל וכדומה. היא קיבלה סכום כסף גדול בתנאי שלעולם לא תגלה מילה ממה שקרה, ולעולם לא תיצור קשר עם מישהו מהמעורבים בפרשה, לרבות התינוק."

מקניל משך מעלה את צווארון הז'קט שלו. המחצית התחתונה של גופו היתה חמימה למדי, אך אוזניו החלו לקפוא. "ברור שאחר כך ססיל שינה את דעתו בקשר לנכד," אמר, וחיכך את ידיו זו בזו לפני שהחזיר אותן לכיסיו.

"לא, הוא נצמד לכתוב בהסכם אבל לא לרוחו. הוא הסכים שמיטשל יגדל עם 'כל היתרונות הנובעים מכספה של המשפחה ומקשריה', אבל מעולם לא התחייב במפורש ש'הקשרים החברתיים' יהיו עם בני ואייט עצמם. שבוע אחרי שמיטשל נולד שלח אותו ססיל למשפחה באיטליה בצירוף תעודת לידה מזויפת. כשהילד היה בן ארבע או חמש, ססיל עקר אותו מבית המשפחה ושלח אותו לפנימייה מעולה בצרפת. מאוחר יותר נשלח מיטשל למכינה בשווייץ, ומשם לאוקספורד."

"הילד בכלל ידע מיהו, או מי משלם תמורת החינוך היוקרתי שלו?"
"המשפחה שגדל אצלה באיטליה סיפרה לו מה שנאמר לה. כלומר, שהוא נולד בקליפורניה והוריו נטשו אותו עם לידתו, וששמו הוא שילוב של שני שמות שנבחרו מספר הטלפונים בידי קבוצה של נדבנים אמריקנים שמימנו את גידולם ואת לימודיהם של נערים כמוהו. נדבנים אלה לא רצו דבר בתמורה אלא את הזכות להישאר אלמונים."

"לא ייאמן." מקניל נד בראשו.
"אם זו נימת רחמים שאני שומע בקולך, שמור אותה למישהו שזה מגיע לו," אמר אליוט בלעג מר. "מכל מה ששמעתי, מיטשל הצעיר נהנה מהחיים וניצל את רוב ההזדמנויות שהועמדו לרשותו. הוא היה אתלט מטבעו והצטיין בספורט; הוא למד במיטב בתי הספר והתערה בקלות בחברת ילדים ממשפחות אירופיות מובילות. אחרי שסיים את הלימודים הוא ניצל יפה את השכלתו, את המראה הנאה שלו ואת הקשרים החברתיים שבנה ועשה הרבה כסף. הוא בן שלושים וארבע עכשיו והוא מנהל כמה חברות שבסיסיהן באירופה. יש לו דירות ברומא, בלונדון, בפריז ובניו יורק." אליוט עצר לרגע כדי להעיף מבט בשעונו, וקימט את מצחו במאמץ לראות את השעה בחשכה. "אתה יכול לראות מה השעה בשעון שלך?"

מקניל משך את השרוול והעיף מבט בספרות הגדולות והזוהרות בשעון הט?יימ?ק?ס שלו. "שמונה ארבעים וחמש."

"אני מוכרח לזוז. אני צריך להראות את הפרצוף שלי במסיבה של ססיל."

"איך זה שוואייט בכל זאת פה, עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן?" שאל מקניל במהירות בניסיון לנצל באופן הטוב ביותר את הזמן שנותר.

"לפני שבעה חודשים, בתחילת יוני, ויליאם נתקל במסמכים האלה בכספת ישנה, והזדעזע כשנוכח באיזו דרך מחפירה נהגו אביו וסבו באחיו למחצה. הוא שכר חוקרים פרטיים, וכשהם איתרו את מיטשל ואייט בלונדון הוא לקח את אשתו ובנו והם טסו ללונדון כדי להציג את עצמם אישית בפני מיטשל ולהסביר מה קרה."
"מחווה יפה מאוד."

אליוט הטה את ראשו לאחור והביט בשמים. "כן, נכון," אמר בנימה זהירה ושקולה של אדם שמנסה לא להסגיר את רגשותיו. "ויליאם היה בחור נחמד מאוד — היחיד במשפחתו זה דורות שלא היה סוציופת אנוכי." לפתע החזיר את עיניו אל מקניל. "ויליאם חזר מלונדון עם המון סיפורים מרגשים על הצלחותיו המדהימות של מיטשל, אבל אדוארד לא רצה בכלל לשמוע על בנו האבוד; ואילו ססיל הזקן התרשם למדי וביקש להיפגש איתו. הפגישה התקיימה באוגוסט, כשמיטשל היה פה כנראה לענייני עסקים. אחר כך, אחרי שוויליאם נעלם בנובמבר, ססיל הזמין את מיטשל לבוא לשיקגו כדי שיוכלו להתוודע זה לזה. למרבה האירוניה הקשיש נשבה בקסמיו של הנכד האובד — עד כדי כך שהזמין אותו הערב למסיבת יום הולדתו השמונים. אני חייב ללכת," אמר, וכבר החל לחזור למכוניתו.

מקניל פסע לצדו. "לא אמרת לי שום דבר שמסביר למה אנחנו עוקבים אחרי מיטשל ואייט?"

אליוט נעצר באחת, פניו מתוחים, קולו קר וחד. "לא אמרתי?" שאל. "אתן לך שתיים מהסיבות: בספטמבר, חודש אחרי המפגש הראשון של ססיל עם מיטשל, אדוארד — אביהם של ויליאם ומיטשל — מצא את מותו בנפילה ממרפסת הדירה שלו בקומה השלושים. בנובמבר נעלם ויליאם. על פי רישומי המחלקה לדרכונים והגירה, מיטשל ואייט, במקרה, נכנס לארצות הברית זמן קצר לפני כל אחד מהאירועים האלה ועזב כמעט מיד לאחריהם."

עיניו של מקניל התכווצו, ואליוט הוסיף, "זה רק חלק מהתמונה. והנה עוד חלק: מיטשל שוהה בשיקגו כבר שבועיים. הוא מתגורר בביתו של ויליאם, מנחם את אשתו היפהפייה ומתיידד עם בנו בן הארבע?עשרה." הוא לא הצליח להסתיר את התיעוב בקולו כשהמשיך, "מיטשל ואייט מחסל בשיטתיות את בני משפחתו ומארגן אותה מחדש כדי להתאים אותה לעצמו."

"אתה חושב שהוא רוצה את כספה של המשפחה," סיכם מקניל.
"אני חושב שהג?נים של ואייט הניבו עוד סוציופת. הסוציופת האולטימטיבי — רוצח בדם קר."

אליוט חזר למכוניתו, ומקניל חזר לשברולט שצ'ילדרס ישב בה. השניים צפו במכוניתו של אליוט שעצרה בצומת והמתינה שעה שחבורה של אורחים הועברה לריינג' רוברים. אישה אפורת שיער מעדה ברפש ובעלה אחז בה. זוג בגיל העמידה נרעד בקור שעה שזוג קשישים עצבניים התקשו להיכנס לריינג' רובר שהמדרך שלה גבוה ונעזרו בדיילי החניה.

"שמע," אמר צ'ילדרס כשהמכוניות יצאו לדרכן לבסוף, "כשעברנו ליד השערים הערב הצלחתי להעיף מבט בכביש הגישה שמוביל אל הבית, ואני נשבע שהוא נראה נקי משלג — לפחות עד כמה שיכולתי לראות."
"נכון," הסכים איתו מקניל.
"אז למה לעזאזל השומר מכריח את כולם לצאת מהמכוניות פה, בכביש הראשי?"
מקניל משך בכתפיו. "מי יודע?"