פרק ראשון: "האמיתית"

על מה אתה מסתכל, נשמה? על התמונות? תסתכל בשקט. לפחות לא תשתעמם כשאני אכין את הקפה.

חכה, אני אלבש את החלוק. מה השעה? שלוש וחצי? אני אפתח לרגע את החלון. לא, אל תקום, תישאר במיטה. תראה, הירח מלא. בשעה כזאת העיר שקטה לגמרי, שקועה בשינה עמוקה. בעוד חצי שעה, אחרי ארבע, המשאיות כבר ירעישו, יביאו לשוק את הירקות, את החלב, את הבשר. אבל עכשיו, באור הירח הזה, רומא יש?נה שינה עמוקה. בדרך כלל אני לא ישנה בשעה הזאת כי בזמן האחרון אני מתעוררת כל פעם בשעה שלוש לפנות בוקר מדפיקות לב. למה אתה צוחק? אני לא מתכוונת לדפיקות לב בזמן שאנחנו ישנים יחד. תפסיק לצחוק. הרופא אומר שבשעה הזאת קצב הלב משתנה, אתה יודע, כמו כשעוברים במכונית מהילוך ראשון להילוך שני. ואיש אחר, הוא לא היה רופא, אמר פעם שבשעה שלוש לפנות בוקר משתנה כוח המשיכה של כדור הארץ. אתה יודע מה זה אומר? גם אני לא יודעת. הוא ראה את זה בספר שוויצרי. כן, ככה הוא אמר, האיש הזה שאת התמונה שלו אתה מחזיק ביד.

אל תזוז, חמודי. אח, כמה שאתה מקסים כשאתה שוכב במיטה, נשען על היד והש?ער שלך נופל על המצח! רק במוזיאונים רואים גוף יפה של גברים כמו אצלך. וגם הראש שלך. כן, אין מה להגיד, ראש של אמן. למה אתה מסתכל עלי בערמומיות כזאת? אתה יודע שאני מעריצה אותך כי אתה יפהפה. כי אתה אמן. כי אתה האחד והיחיד. אתה מתנה מאלוהים. חכה, אני אנשק אותך, אל תזוז! לא, רק פה, בזווית העין שלך! וברקה! טוב, תירגע. לא קר לך? לסגור את החלון? ברחוב חם, ומתחת החלון שני העצים מבריקים באור של הירח. בלילות שאתה לא כאן אני נשענת לפעמים על אדן החלון, אני מסתכלת על ו?י?ה ל?יגו?רי מוקדם בבוקר, כשהירח מפזר את האור שלו על הרחוב השקט והמתוק הזה. כאילו מישהו מתגנב בצל שעושים הבתים, כמו בימי הביניים. אתה יודע מי מתגנב? אני לא רוצה שתצחק עלי. אני לא כל כך טיפשה, יקירי, רק כי אני מאוהבת בך וכי אתה האחד והיחיד, והאחרון! הז?קנה מתגנבת לחלון שלי, לו?יה ל?יגו?רי, לכל רומא וגם לכל מקום אחר בעולם.

הז?קנה, הנבזית והרוצחת הזאת. יום אחד היא נכנסת לחדר, מורחת פיח על הפנים שלה כמו שודדת. בשתי ידיים היא תולשת לך את השער מהראש, מנחיתה לך אגרוף מחץ על הפה ושוברת לך את השיניים, לוקחת לך את האור מהעיניים, גונבת לך את הקולות מהאוזניים ואת הטעמים הטובים מהקיבה שלך ו... טוב, אני אפסיק. למה אתה צוחק בלעג כזה? עדיין יש לי זכות לאהוב אותך, וכמו שאתה רואה אני לא מתקמצנת, אני זוללת מהאושר שאתה נותן לי. אי-אפשר להיות אפילו מספיק גרגרנית מול כל האושר המתוק הזה שמתוק כמו דבש. אני אגיד לך את האמת בלי להתבייש: אני לא הייתי יכולה לחיות בלעדיך. אבל אל תפחד, אני לא אלך אחריך כשאני רוכבת על מטאטא, למעלה, לקפיטול! יבוא יום וכבר לא תהיה לי זכות לאהוב אותך, כי אני הולכת ומזדקנת. הבטן הזקנה, השדיים המקומטים... אל תנחם אותי. אני יודעת את העובדות. ממך אני אוכל לקבל רק נדבות, או תוספת שמשלמים לשכיר על שעות נוספות. מה אתה מסתכל עלי במבט עקום, ככה מהצד? אתה עוד תראה שככה זה יהיה. אני כבר למדתי שצריך להסתלק בזמן. אתה רוצה לדעת ממי למדתי? כן, גם את זה למדתי מהאיש שאת התמונה שלו אתה מחזיק בידך.
מה אתה שואל? רק רגע, משאית הירקות הזאת מרעישה. אם הוא היה בעלי? לא, חמודי, הוא לא היה בעלי. האח?ר היה בעלי, שם, בפינה של האלבום, האיש שלובש מעיל פרווה. הוא לא היה בעלי השני שהשם שלו זה שם המשפחה שלי עכשיו, אלא הראשון. הוא היה האמיתי, אם יש בכלל משהו כזה. השני רק התחתן אתי. בעצם, קניתי אותו כדי שהוא יתחתן אתי כי עברתי אז בגבול והייתי צריכה מסמכים ודרכון. וכבר עבר הרבה זמן מאז שנפרדתי מהראשון. איפה התמונה של השני? אני לא יודעת. לא שמרתי עליה, כי אחר כך לא רציתי לראות אותו יותר, אפילו לא בחלום. כשחלמתי עליו, זה היה סיוט, כמו חלום מלוכלך שבן אדם חולם על נשים שמכוסות ש?ער עד הבטן, משהו כזה. מה אתה תוקע בי את העיניים? בחיים של כל גבר עוברות נשים. ויש גברים שהחיים שלהם הם כמו פסז', הנשים מעבירות אחת לשנייה את הידית של הדלת. גם הוא היה כזה. ובחיים של כל אישה גברים דופקים על הדלת. יש כאלה ביישנים שדופקים בדלת ושואלים: "מותר? רק לרגע!" הנשים הטיפשות מתחילות, ושואלות בכעס איזה מין חוצפה זו, למה רק לרגע, וטורקות את הדלת. אחר כך הן מתחרטות על הפזיזות שלהן. הן מסתכלות טוב טוב בחור בדלת, אולי הגבר החצוף הזה עם הכובע ביד עוד עומד שם. וכשהן רואות שהוא הסתלק הן נעשות מצוברחות. ואחר כך, לפעמים הרבה יותר מאוחר, לילה אחד הן חוטפות צמרמורת כי הכל מסביבן נעשה קר והן נזכרות שהיה חבל לגרש את הגבר ההוא, כי הרי זה בכלל לא היה רע אם הוא היה כאן עכשיו, קרוב אליהן, בחדר הקר, במיטה הקרה, מספיק קרוב שאפשר לגעת בו, שישקר, שיהיה חצוף רק שיהיה. כמוך? תודה לא, אתה עוד כאן, קרוב. אתה היית כל כך חצוף שלא היה לי כוח לסלק אותך. מה אתה צוחק? אני אומרת, תודה לאל. אל תשתה מהמשקה עם חיוך כזה מלגלג, חתיכת נבלה.

טוב, אל תעשה הצגות. אני אמשיך, אתה רוצה?
בטח, גם אצלי דפקו בדלת, די הרבה. אבל זה, השני, הוא היה בעלי רק על הנייר. באותו זמן, בארבעים ושמונה, הגעתי לווינה עם שתי מזוודות, כי הספיק לי מהדמוקרטיה. זה כל מה שנשאר לי מהחיים האלה בלוקסוס, זה ותכשיטים.

האיש הזה, בעלי השני, כבר חי כמה שנים בווינה. הוא התפרנס מזה שמדי פעם הוא היה מתחתן ואחר כך מתגרש. תיכף אחרי המלחמה הוא טייל לווינה, כי הוא היה ערמומי והוא ידע שיותר חכם לעזוב את הונגריה היפה בזמן. היו לו מסמכים, השד יודע מאיפה הוא השיג אותם. הוא התחתן אתי, ביקש ארבעים אלף בשביל החתונה. אחר כך עוד עשרים אלף בשביל הגירושין. שילמתי לו, היה לי מספיק כסף כי היו לי התכשיטים. אתה הרי יודע. נשאר גם לך, נכון? אתה רואה. צריך לחיות בחוכמה. הכול הלך בסדר, הצרה הייתה רק שיום אחד הוא הופיע אחרי הצהריים במלון שבו גרתי לבד, עלה לחדר שלי והתחיל לשכנע אותי שאלה לא נישואין מזויפים ושיש לו זכויות של בעל. בטח, סילקתי אותו. אתה יודע, היום נישואין מזויפים זה עניין רגיל, נשים מתחתנות כדי להשיג תעודות בארצות אחרות. יש גם נישואין כאלה שדי מהר נולדים שלושה ילדים. צריך להיזהר. כמו שסיפרתי לך, זרקתי אותו החוצה. לפני שהוא הלך הוא עוד ביקש את קופסת הסיגריות שעשויה כסף שהוא ראה על ארונית הלילה אצלי. אחרי זה הוא כבר לא בא יותר, הוא חיפש כלה חדשה.

בעלי האמיתי? זה הוא שלובש מעיל פרווה, שאתה מסתכל בתמונה שלו. מה אתה אומר? רואים שהיה גבר מכובד? אין מה להגיד, הוא היה מסוג האנשים שקוראים להם אדון. אבל אתה יודע, קשה להגיד בדיוק מה ההבדל בין האנשים שרוצים לעשות רושם שהם אדונים, ואחר כך מתברר שהם לא אדונים אמיתיים. יש כאלה עשירים, עם הרבה כסף, אבל יש אחרים, שלמרות שהם לא עשירים ואין להם הרבה כסף הם אנשים מכובדים. אנשים עשירים, חלקלקים, יש הרבה כאלה. אדונים יש מעט. יש כל כך מעט שלא כדאי אפילו לדבר עליהם. והם נדירים, כמו החיה המיוחדת הזאת שראיתי פעם בגן החיות בלונדון, האו?ק?פ??י. לפעמים אני חושבת שמי שעשיר באמת גם לא יודע להיות אדון אמיתי. בין העניים עוד אפשר למצוא לפעמים כמה. אבל אלה נדירים, כמו הקדושים.
בעלי? אני אומרת לך, הוא היה כמו אדון. אבל הוא לא היה אדון לגמרי, לא באופן מוחלט. אתה יודע למה הוא לא היה כזה? כי הוא נעלב. כשהוא הכיר אותי, אני מתכוונת כשהוא הכיר אותי באמת לעומק, אז הוא נעלב והתגרש. בקטע הזה הוא נכשל. אבל האיש לא היה טיפש. הוא ידע שבן אדם שאפשר להעליב אותו או שהוא נעלב הוא לא אדון אמיתי. גם בין אנשים מסוגי היו אדונים. נכון, לא הרבה, כי היינו עניים כמו עכברים שא?תם גרנו וישנו כשהייתי ילדה.

אבא שלי היה מוכר אבטיחים בנ?ירש?ג, תפרן, ככה קוראים שם לאנשים כאלה. היינו עניים כל כך שחפרנו בור באדמה וגרנו שם כל החורף יחד עם העכברים. אבל כשאני נזכרת באבא שלי, תמיד אני רואה אותו כאילו הוא בא מהחברה של האנשים המכובדים. כי אותו אי-אפשר היה להעליב. הוא היה איש שקט. אם הוא התרגז, הוא הרביץ. האגרוף שלו היה כמו אבן. לפעמים הוא לא היה יכול לעשות שום דבר, העולם קשר לו את הידיים כי הוא היה תפרן. ואז הוא היה שותק וככה מעפעף בעיניים. הוא ידע לקרוא, והוא ידע גם לחתום את השם שלו, קצת בקושי, אבל רק לעתים רחוקות הוא השתמש בי?דע הזה שלו. הוא העדיף לשתוק. אני חושבת שהוא גם חשב מחשבות, אבל רק בקיצור. לפעמים, כשהוא השיג יי"ש, הוא השתכר לגמרי. אבל אם אני חושבת על כל הזיכרונות שלי ביחד אז האיש הזה, אבא שלי, שחי יחד עם אמא שלי ועם הילדים בבור, בין עכברים... אני זוכרת חורף אחד שלא היו לו נעליים. הוא קיבל מפקיד בדואר ערדליים עם חורים, הוא הסתובב איתם ואת הרגליים הוא עטף בסמרטוטים. האיש הזה לא נעלב אף פעם.

בעלי הראשון, האמיתי, שמר את הנעליים שלו בארון נעליים, כי היו לו הרבה נעליים טובות, ובשבילן הוא הזמין ארון מיוחד. תמיד הוא קרא ספרים מוזרים וחכמים כאלה. ובכל זאת, תמיד הוא היה כזה, כאילו הוא כל הזמן נעלב. הרבה זמן חשבתי שאי-אפשר להעליב בן אדם שיש לו כל כך הרבה בגדים טובים והוא צריך לקנות ארון מיוחד לנעליים. לא במקרה דיברתי על הנעליים. כשהגעתי לבית של בעלי, זה מה שהכי מצא חן בעיני משום מה. מצא חן אבל גם הפחיד. כי כשהייתי ילדה, הרבה זמן לא היו לי נעליים. הייתי בת עשר כשקיבלתי בפעם הראשונה נעליים שהתאימו לרגליים שלי והן היו שלי, הרכוש שלי. הנעליים היו משומשות, אישתו של סגן מנהל המשק נתנה אותן מתנה לטבחית. אלה היו נעליים חצאיות עם כפתורים, באותה תקופה עוד לא נעלו נעליים כאלה. הנעליים לחצו על הרגלים של הטבחית, ובוקר אחד בחורף, כשהבאתי את החלב לבית המועצה, היא ריחמה עלי ונתנה לי את הנעליים במתנה. אולי בגלל זה שמחתי כל כך אחרי המצור שהייתה לי מזוודה גדולה שאפשר להעמיד. השארתי אותה אחר כך בפ??ש?ט, כשעזבתי את הדמוקרטיה. המזוודה וכל זוגות הנעליים שלי נשארו אחרי המצור בלי נזק. כל כך שמחתי על זה. נו, מספיק לדבר על נעליים.